יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – היום השלישי לטיול (איך חלקנו מזרון ביחד)

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:30 על ידי Shauli Cohen



3 years ago
0


מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

היום שבו חלקנו מזרון אחד

אחרי שהעברנו את ליל היום השני של המסע על שפת הירדן בתוך אוהל שהותקף אין ספור פעמים ע"י יתושים צמאי דם אדם, קמנו ופתחנו את היום השלישי לסיורינו ביקבים בשש בבוקר. מוקדם מספיק כדי להגיע אל היעד הבא – ירושלים, או בלשון ידידינו לובשי השחורים – עיר הקודש.

תוך רבע שעה עלינו על האופנועים ואחרי עצירה קצרה בתחנת דלק שהפכה לשירותים/ מקלחת /פינת קפה/ אתר לניקוי משקפי קסדות מיתושים מתאבדים, זזנו לכיוון כביש הבקעה. אחרי מאה מטר נמרח לי חרק ירוק על המשקף, הניקוי הקודם היה מיותר. כביש הבקעה בשבע בבוקר בתחילת אפריל די קריר אבל הנוף הירוק, כל כך טהור ונקי ורק מעבר לגבול ראינו את החלק הירדני ישן עדיין בתוך ערפל לבן. אנחנו חותכים את הקור והשקט בדהרה שמעירה לחיים את הבדואים בצדי הדרך, מגיעים לצומת בית הערבה ושם פונים ימינה אל כביש מס' 1. זהו הכביש האהוב עלי, יש משהו כמעט רוחני בעלייה הזו מהאזור הכי נמוך בעולם לירושלים, המקום הכי קדוש בעולם.

עברנו על פני ירושלים הקפואה והמשכנו לכיוון בית שמש כדי לבקר ביקב פלַם. היקב יושב בתוך קומפלקס צבוע צבעי אדמה שכולל גם מסעדה וחנות תבלינים. מרחוק הוא נראה ממש כמו בית מהאגדות, צבעוני מפתה וטובע בתוך יער ירוק. בפתח היקב עמד ישראל פלם. ישראל עוסק בתחום מעל לארבעים שנה. את השכלתו רכש באוניברסיטת דייויס בקליפורניה ועבד כיינן ראשי ב"כרמל מזרחי" 15 שנים. מסתבר שהפרי לא נפל רחוק מהעץ וגולן הבן החליט לארוז את עצמו ולנסוע לאיטליה כדי ללמוד ייננות ובמהלך טיול יקבים ואופנועים (ממש כמו זה!) שערך גולן עם אחיו גלעד באיטליה, נולד הרעיון להקים יקב בוטיק משפחתי, בסגנון איטלקי בארץ ישראל. בשנת 1998יוצרו כתשע מאות בקבוקים בניסוי שממש הצליח והיום משפחת פלם מחזיקה בנוסף ליקב גם חברת יבוא ויצוא יינות.

את שלב הטעימות פתחנו ב"שרדונה סוביניון בלאנק 2005", יין קיצי לבן שלא יושן בחביות, טעמו בתחילה חמוץ ונעים לחך ולאט לאט הוא מתפתח לפירותיות עדינה. המשכנו אל ה"קלאסיקו 2004" שהוא ערבוב של קברנה ומרלו שיושן מעט בחביות ישנות, דבר שלא משתלט על טעמי הפרי אך מותיר בפה ארומה עדינה של עץ. ממנו עברנו לבלנד (ערבוב) נוסף של "סירה-קברנה 2004". רובו מענבי סירה והוא מאוד עשיר ונעים בפה. את סבב הטעימות חתמנו בטעימה אלוהית של "קברנה רזרב 2003" שיושן כשנה וחצי. היין הזה בעל ספקטרום רחב של טעמים וארומות שמשתלבים בפה לקונצרט מושלם. לסיכומו של יקב, במילה אחת, מדהים!

לאחר כמה תמונות עלינו על הנשרים שלנו והמשכנו הלאה, לכיוון עמק האלה. מיד כשנכנסנו ל"יקב עמק האלה" הרגשנו שהגענו למקום מיוחד באמת. את פנינו קיבל צ'יף, תוכי קקדו ענק שמשוטט חופשי בכל המתחם והוא בעצם הבוס האמיתי של היקב. לאחר בדיקת האופנועים שלנו שכללה נקירות מקור בצמיגיהם, אישר לנו צ'יף להמשיך פנימה. חצר היקב הכפרית משהו עמוסה בכלובי תוכים מזנים שונים שממלאים את חלל האוויר בציוצים וצוויחות. תהינו אם זה באמת המקום עד שהופיעה רויטל היפה והכניסה אותנו אל המבנה. לאחר סרט תדמית קצר על תולדות היקב ניסתה רויטל לעצור את מטר השאלות שלנו באמצעות כוס יין, מה שלא כל כך הצליח, עובדה שהוציאה אלינו את דני ולרו המנכ"ל שניסה לברר מה פשר הבלגן בחצר. אל דני הצטרף גם אודי קפלן מנהל היקב והקליק בינינו היה מיידי. מסתבר שחברותם התחילה עוד בימים העליזים של הלימודים באוניברסיטה העברית כשדני מכר לאודי את אופנוע ה"הארלי דייוידסון" שלו.

אחרי חצי שעה של שיחה פורייה על סוגי נשים ודגמי אופנועים שמענו את סיפור היקב: עוד בזמן התנ"ך כל אזור עמק האלה היה מלא ביקבים וההוכחה לכך היא כמות הגתות העתיקות והאמפורות (כדי חרס) שנמצאו במקום. יוזמה של יהודי עשיר מחו"ל שרצה להקים במקום יקב איכותי וכשר הביאה אותו לשכור אנשי מקצוע ומנהלים שיקימו אותו. תהליך ההקמה ארך מספר שנים ובשנת 2002 נפתח היקב שקיבל גם כשרות מהרבנות הראשית לישראל.

לאחר מכן חברנו אל היינן, דורון רב הון, תוך שאנו רואים בזווית העין את דני ואודי מתלחששים ביניהם. דורון, שבשלב מסוים בחיים גילה שאפשר לעשות עוד כמה דברים עם האף החליט לעשות הסבה וללמוד ייננות, איתו נכנסנו אל חדר החביות בליווי צמוד של משגיח הכשרות ולמדנו גם שכל החביות ביקב עשויות מעץ אלון צרפתי משובח, שיש במתחם חדרים נפרדים ליינות הלבנים וליינות האדומים ושאסור לנו בהחלט לגעת בחביות כי פסח מתקרב! מה הקשר? לאלוהים הפתרונים…

את היינות ביקב עמק האלה טעמנו בשלושה חלקים. את היינות הראשונים טעמנו עם רויטל עוד בתחילת הביקור, "שרדונה 2004" ו"EVER-RED 2005". שניהם יינות נחמדים למדי אבל לא השאירו עלינו רושם מיוחד. לעומת זאת את החלק השני של הטעימות ערכנו בליווי צמוד של דורון היינן והוא כיבד אותנו ב"מרלו 2002 " שמורכב ממרלו שיושן כשנה וחצי ולאחר מכן עבר עוד ישון של שנתיים בבקבוק. זהו יין מצוין שהושקע בו המון וטעמו עשיר ומלא ארומות. את החלק הזה של הטעימות סיימנו ב"מוסקט 2003", שיושן מעל שנה בחביות, אחד מיינות הקינוח המעולים שטעמנו עד היום. אחוזי האלכוהול הגבוהים פשוט לא מורגשים,היין בנוסף גם לא מתוק מדי מה שמאפשר להרבה טעמי פרי להתבטא ולתת בראש ללשון.

אחרי שסיימנו לטעום את החלק השני ניגש אלינו דני ובירר היכן אנו ישנים הלילה ואחרי שהבין שאנו פתוחים לרעיונות חדשים הציע לנו הצעה מעניינת שתכף נדבר גם עליה…

שוב התנענו את הצמד שלנו תוך שאנו גורמים בוודאות לכמה אפרוחי תוכים לבקוע מהביצים לפני הזמן, נפרדנו לשלום מכל החבורה הצבעונית הזו ושעטנו אל עבר אחד מהמקומות הכי יפים בארץ, אל עבר גוש עציון.

כמה חבל שאנשים מערבבים יין ופוליטיקה. בשנים האחרונות לא נתקלנו בביקורות רציניות בעיתונות על יקבים שממוקמים ביהודה ושומרון, וזה לא שאין שם יקבים מעולים, קחו לדוגמא את יקב רמת חברון ואת יקב תניא וגם את היקב שבו אנו עומדים לבקר, יקב גוש עציון. חוץ מזה, קחו לדוגמא אותי, דלוק לחלוטין על בחורה מדהימה ביופייה, שלומדת רפואה, פריקית של אופנועים ויינות. נראה לכם שרק בגלל שהיא בלונדינית אני אוותר עליה?

הדרך המשובשת ומלאת המהמורות לגוש עציון שבימים כתיקונם ניבטת אלינו מתוך חרך הירי של ג'יפ הסופה, פשוט מדהימה עם אופנוע. כל כך מדהימה עד שהביצים שלנו שכחו לשקשק גם כשעברנו בפאתי הכפר הערבי ג'בעה. הנוף ההררי השקט, עצי הזית והכרמים השתולים בצידי הדרך נותנים תחושה של שלווה, ורק המסגד ומנגד הבתים בעלי הגגות האדומים שאנו חולפים על פניהם מדי פעם מזכירים לנו שזהו חבל ארץ שעדיין שנוי במחלוקת.

אל יקב גוש עציון הגענו בעיצומן של ההכנות והניקיונות לפסח ולכן גם בית הקפה שפתוח בדרך כלל היה סגור. יקב גוש עציון הוא חלק ממרכז מבקרים גדול יותר ששם לו למטרה לחנך לאהבת יינות הארץ, ומנהל אותו שרגא. בכלל, שרגא בעברו היה מנהל בית אבות ובאחד הימים כנראה כתוצאה משתייה מרובה החליט לנסות להכין שֱכר משיח הפטל שצמח אצלו בחצר. התוצאה הטובה לה זכה הביאה אותו לנסות לעשות יין אמיתי והפעם שרגא הצליח להגיע לכמות של 7000 בקבוקים מייצור ביתי.

מכאן ועד לפתיחת יקב הדרך הייתה מאוד קצרה. שרגא, משקיע מסתורי מחו"ל ויקב תשבי חברו יחד ובשנת 2004 נפתח היקב בבניין חדש ומטופח ממש על צומת גוש עציון. שנה לאחר מכן כבר יוצרו 35 אלף בקבוקי יין מענבים שגדלים אך ורק באזור גוש עציון כשחלק מזני הענבים אורגניים ועל היינות המיוצרים מהם הדבר נכתב בפירוש. לטענת שרגא, אזור גוש עציון שהוא חלק משבט יהודה מספק את כל התנאים האופטימאליים, לעשיית יין וזה כבר נכתב בספר בראשית מט' 11, (זוכרים?) כשחילק יעקב אבינו את הברכות לבניו ומתוכם רק יהודה זכה לברכת היין "…כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה".

במהלך הטעימות ראינו אצל שרגא ניצוץ של ילד מתלהב בעיניים, אהבה שעוד תתפתח להצלחה מסחררת. רובו של בציר2005 עדיין לא מוכן ולכן טעמנו ממנו רק את ה"שרדונה" שלא בילה בחביות, היין הזה מאוד עדין וקל לשתיה. אם יזדמן לכם דייט בקרוב אתם מוזמנים לפתוח בקבוק. בנוסף טעמנו גם את ה"קברנה 2001" שהפתיע בריח מתקתק ולא אופייני אך לעומת זאת טעמו נשאר אופייני לזן. החלטנו הפעם לחרוג מהרגלנו וטעמנו גם את שכר הפטל שבעצם בזכותו הוקם היקב. השֱכר היה בעל ריחות משכרים ועזים וטעם חמוץ שהפך לאט לאט למתקתק. שכר עד כדי כך טעים שלא הצלחנו לעמוד בפיתוי ורכשנו שני בקבוקים. לאור התעניינותנו ביינות העתידיים, הביא לנו שרגא טעימה מיין "קברנה פרנק" שעדיין שוהה בחביות. קצת קשה להעריך מה תהיה התוצאה, אבל מה שבטוח הוא, שנהיה לנו מעניין בפה.

נפרדנו לשלום משרגא ומהאזור היפהפה הזה ונסענו לירושלים, אל הבית שלי כדי להסיר את שכבת הג'יפה בת שלושת הימים. הרמנו טלפון לדני בעל ההצעה המעניינת מ"יקבי עמק האלה" והודענו לו שבמקום לישון ב"סטף" קיבלנו את ההצעה שלו ושאנחנו בדרך ללינת לילה ביקב. יש משהו יותר מגניב מזה במהלך מסע יקבים? בנוסף קיבלנו גם הצעה לאירוח מ"יקב כפיר" שבגן יבנה, יקב שלא תכננו לבקר בו. החלטנו להרים את הכפפה, להקדים את הביקור מחר ביקבים המתוכננים ועל הדרך חזור גם להספיק לעבור בגן יבנה.

בקושי עברנו קילומטר אחד והנשר האדום עוקף אותי ומסמן לי לעצור, מבט אחד על האופנוע שלו הבהיר לי הכל, מסתבר שבמהלך היום אחד הבמפרים בדרך העיף לשאולי את הפנס הקדמי לזווית כזו שמזעיקה את באטמן. מכיוון שרכבתי על הכביש הזה המון בעבר, ובגלל חוש הריח המפותח שלי, התחלפנו בכלים והמשכנו בנסיעה חצי עיוורת הזויה משהו עד ליקב.



הפעם, במקום הצ'יף פגש אותנו השומר התאילנדי שמכיר בעברית שלוש מילים בדיוק: שלום, יין ולהתראות. אחרי חצי שעה של טלפון שבור עם אודי ודני הסכים השומר לפתוח לנו את השער. מתוך המחסן הוא הוציא מזרון אחד והכניס אותנו אל מרכז המבקרים. מרוב ייאוש לא ניסינו אפילו להתקשר אליהם.

אחרי חמש שניות בדיוק קלטנו שאנחנו לא ממש חייבים ללכת לישון. -על השולחןעמדו שתי כוסות, בקבוק "קברנה סוביניון 2003" ופתק מצוות היקב, ממש כאילו מישהו קרא את מחשבותינו באותו הרגע. זו הייתה הטעימה השלישית ביקב עמק האלה, רק שבאותו הלילה לא ירקנו כלום למרקקה.

*יין היום: איך לא? "קברנה סוביניון 2003" של יקב עמק האלה. כי היין הזה היה פשוט מעולה, לא סתם הוא זכה במדליה בטקס אשכול הזהב. כי מכוס לכוס גילינו בו טעמים חדשים וגם כי עובדה שגמרנו את כל הבקבוק. לדעתנו היין יתאים יותר לשתיה עם אוכל כבד כמו קדירת בשר או חמין אבל גם ניתן יהיה ליהנות ממנו מאוד בלי שום תוספת.

נשמח לקבל ביקורות/הצעות בוול בפייסבוק

או במייל g@glen.co.il

יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – היום השני לטיול

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:30 על ידי Shauli Cohen



3 years ago
0


מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

גילוי רפואי חדש: גברים יכולים לחוות אורגזמה מתמשכת



אין כמו להתעורר בבוקר על חוף מבודד, כשמתוך האוהל שומעים רק את רחש הגלים, בלי שום זכר לצפירת או חריקת מכוניות. פשוט גן עדן, רק להחליף את השותף באוהל בפמלה אנדרסון.

ככה התחיל היום השני של המסע שלנו, על חוף מעיין צבי שליד זכרון יעקב, קיפלנו את הציוד ויצאנו לדרך, כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק לשטוף פנים ולצחצח שיניים, והמשכנו את הרכיבה על כביש 70 לכיוון יקב טוליפ שבכפר תקווה. לרגע היה נדמה לנו שהגענו לטוסקנה: משני צידי הכביש גבעות ירוקות, ומדי פעם מבצבץ לו איזה כפר קטן על אחד המדרונות. מיד עם הפנייה ימינה לכיוון כפר תקווה השתחרר הכבל שתיקנתי אתמול בלילה בחיפזון. עצרנו בצד ואחרי רבע שעה מלווה במוזיקת רקע של קללות נמרצות הצלחתי לסדר את הכבל, והפעם כמו שצריך, אני מקווה.

הגענו לכפר תקווה, כפר שיקומי ובו 200 חברים בעלי צרכים מיוחדים. החברים מקבלים הדרכה וסיוע ממאה אנשי צוות, במטרה להשתלב בחברה ולנהל חיים נורמליים ככל האפשר. החברים בכפר עובדים לפרנסתם גם באורוות סוסים וכלביה שיש בכפר, וכמובן ביקב. את פנינו קיבל תמיר עוזר היינן, והסביר לנו שהיקב נוסד בשנת 98' תחת השם "יקב כפר תקווה". בשנת 2003 קנתה את היקב משפחת יצחקי מכפר טבעון, ששינתה את שמו ל"יקב טוליפ".



כיום מיוצרים ביקב כ-40 אלף בקבוקים בשנה, במסגרת ארבע סדרות שונות של יינות ופורט (יין מחוזק) כל כך איכותי עד שכל אחד מאיתנו קנה ממנו בקבוק. לסדרה הראשונה קוראים "ג'אסט" והיא מכילה יינות זניים מכרמים בודדים. מהסדרה הזו טעמנו את המרלו שהתיישן 12 חודשים, וטעמו המשיך להתפתח לנו בפה. לסדרה השנייה קוראים "מוסטלי" ובה ישנם ערבובים של יינות מזנים שונים, ולמרות היישון הקצר יחסית, מדובר ביין איכותי לא פחות משאר הסדרות, אם לא יותר. הסדרה השלישית, "רזרב" מיושנת כשנה וחצי, וממנה טעמנו את ה"סירה" שהיה עשיר מאוד בטעמים ובעל ריח יוצא דופן. ה"גראנד רזרב" היא הסדרה האחרונה והיא מיושנת כשנתיים וחצי. הארומה של היישון מורגשת על ההתחלה, אבל לזכותו של היין יאמר שהיישון לא הכביד עליו. הפורט שמייצר היקב שוהה בחביות של קוניאק "רמי מרטן" כ-6 שנים. את תסיסתו של הפורט עוצרים ב"טוליפ" ע"י הוספת ברנדי (ולא סתם כוהל כמו שלא מעט יקבים עושים), מה שנותן ליין סיומת עשירה וללא טעם לוואי מריר.



אחרי טעימה מהחביות של הפורט העתידי, שעדיין רחוק מלהיות מוכן אבל בהחלט הראה שיש לו עתיד, ולא לפני שהעברנו לתמיר הרצאה על דמותו של האופנוען במקרא, עלינו על צמד הנשרים המטרטרים שלנו, האצנו לקצת יותר ממאה קמ"ש וטסנו לכיוון יקב "הרי גליל" אשר בקיבוץ יראון. בדרך פספסנו פניה, והיה נדמה לנו ששוב אנחנו עומדים לבזבז זמן יקר, עד שהגענו לכביש 89 שמחבר בין צפת לנהריה.

יש רגעים מסוימים בחייו של אופנוען שמצדיקים את כל דוחו"ת התנועה, את המינוס התמידי בעובר ושב ואת התשובה לשאלה התמידית "למה אופנוע?". המעבר בקטע הכביש הזה היה בהחלט מאותם הרגעים. דמיינו לעצמכם נסיעה מהירה על מסלול ריק ממכוניות, עם שני נתיבים לכל כיוון, כשמצד שמאל מתבוננים עליך בשלווה ממורד ההר בתי העיר צפת, ומצד ימין פעורה תהום אימתנית מלאה בצמחיה ירוקת עד. אתם סוחטים את המצערת, המנוע בין הרגליים שולח לכם ויברציות מטורפות ישר לעמוד השדרה, השמש מחייכת אליכם ומשדרת מסר של חוסר דאגה כללי, והפניה החדה ימינה גורמת לכם להרגיש על סף איחוד עם אמא אדמה. או בשתי מילים: אורגזמה מתמשכת, שמי שלא חווה כמותה ימשיך להסתפק בסקס בנאלי ומשעמם, גם אם זוגתו היא ג'וליה רוברטס.



אחרי עוד תדלוק ועיכוב נוסף בלו"ז, נחתנו מותשים בכניסה ליקב "הרי גליל". מבחוץ המבנה שמצופה בלוחות מעץ אלון, הרשים מאוד, אבל הגודל והזוויות החדות עדיין הזכירו מבנה הייטק. את פנינו קיבלה שרית, מדריכה מיומנת, עם שתי כוסות קפה. תוך כדי הסיור למדנו ממנה שהיקב הוקם לפני כשש שנים ע"י שיתוף פעולה בין קיבוץ יראון ליקבי רמת הגולן. כיום מייצר היקב כ-700 אלף בקבוקים, במבנה מודולרי ענק, ובשנים הקרובות ייעשו עוד מאמצים על מנת להכפיל את הכמות. היקב מייצר אך ורק יינות יבשים כשהענבים מגיעים רק מכרמים בגליל העליון.

את היינות טעמנו בחדר שנראה כמו פיק-אפ בר והבייגלה שהתלווה אליהם רק חיזק את התחושה הזו. ה"רוזה" החביב מיוצר משלושה זנים שונים (סנג'ובזה,קברנה וסירה), וטעמו אכן היה מורכב ומעניין. לגמנו גם מה"שרדונה" שלא יושן בחביות אלא רק תסס שם, וכאן אני חייב להתוודות שבאופן אישי אני לא מת על שרדונה, אבל רק לפי החיוך של שאולי הבנתי שמדובר ביין מוצלח. יין נוסף שטעמנו הוא ה"פינו נואר" שיושן עשרה חודשים. צבעו עז וטעמו עדין וחלק בזכות החביות המשומשות בהן הוא מיושן. קינחנו ביין שלדעתנו מצדיק מאוד את כמות הפרסים שהוא גורף בארץ ובחו"ל והוא "יראון 2002". השילוב בין הרכות היחסית שלו והיובש הלא מדי חזק שנשאר בפה, השאיר על הלשון רצון לטעום עוד מהאדום-האדום הזה.

מבט מהיר על המפה ועל השעון גרם לנו להבין שכדי להספיק לישון היום, נאלץ לוותר על ביקור ביקב "בזלת הגולן", שכבר אירחו אותנו בטיול הקודם. התחלנו לחזור דרומה על הכביש הסדוק, לכיוון יקב "שאטו גולן". בדרך עברנו על שפת העין הכחולה של המדינה, ונזכרנו בכמה משיריה של רחל המשוררת, שנכתבו בדיוק כשהשקיפה על אותו הנוף. המראה היה פשוט מהמם, ואחרי שהשקנו את צמד הנשרים שלנו בבנזין איכותי, חתכנו שמאלה בצומת כורסי ועלינו לכיוון היישובאליעד.



יקב שאטו גולן שוכן באחוזה מרשימה מוקפת בגנים וכרמים על שפת מצוק. המבנה מזכיר מוזיאון והעיצוב המוקפד ניכר בכל פרט, החל מהמזרקות בחצר, ועד לתוויות על הבקבוקים שעוצבו במיוחד ע"י אמנית מאיטליה. מספר זוגות כבר גילו את הפוטנציאל הרומנטי במקום, וערכו טקס נישואין במתחם. גם כאן היקב הוקם כתוצאה משיתוף פעולה בין משפחת משקיעים למשפחת חקלאים, לדבריה של מדריכת היין, שדאגה מראש לנפץ לנו את התקוות ולהודיע לנו שהיא נשואה באושר.

היקב, שנפתח בשנת 2002 מייצר היום כ-63 אלף בקבוקים בשנה, והתוכנית היא להכפיל את הכמות ולהקים במקום כפר נופש, מסעדה וגלריית אמנות. כאן טעמנו את ה"רוזה 2004" שמיועד למכירה אך ורק ביקב ובמסעדת יוקרה תל אביבית. היין היה ממש חלק ופירותי, ואחריו טעמנו גם את ה"אליעד", בלנד קלאסי מצוין ואת "קברנה 2002" העשיר, שטעמו הארוך ליווה שנשאר בחלל פינו עד לפתח היקב הבא.



נפרדנו לשלום מכולם בנהמות מנוע והתחלנו לרדת מרמת הגולן על כביש 98 לכיוון קבוצת כנרת ומשם ל"יקב תבור" שבכפר תבור. נשמע לכם פשוט? לא כל כך, כי מדובר בירידה בגובה של כמה מאות מטרים, בכביש צר ומפותל כמו ראסטה של בוב מארלי, ולמרות הנוף המהמם שנשקף אלי בתלת מימד דרך משקף הקסדה, התנתקתי ממנו ועברתי לנהיגה טכנית נטו, משחק בלתי נגמר עם ההילוכים, בלימות מהירות, תכנון מדויק של כניסה לפניות שגורר את האופנוע להטיות על גבול הבלתי אפשרי, יחסית לקאסטום. לעומתי, שאולי החליק במורד הכביש באצילות של אופנוע כביש, במהירות בינונית וקבועה, תוך כדי שהוא מסנן לעצמו מתחת לקסדה מילים כמו 'יא אללה' ו'נשבע לך, אני מוכן לגור כאן'. אחרי רכיבה של עוד כעשרים דקות ודבורה שחשבה שהקסדה שלי היא הכוורת שלה, הגענו סוף סוף ליקב תבור.

בכניסה למרכז המבקרים פגשנו את אביטל. המרכז נמצא בתוך מתחם מרשים שכולל מוזיאון מרציפן, מסעדה ופאב שכונתי נחמד. למרות שנשארה ביקב מעבר לשעות הפעילות כדי להדריך אותנו, הסבירה לנו אביטל בסבלנות ששמורה לשני שיכורים במסווה של כתבים רציניים, שהיקב המשפחתי נרכש ע"י חברת קוקה קולה לא מזמן, וכיום מיוצרים ביקב מעל לרבע מיליון בקבוקים בשנה.



בחדר החביות פגשנו לראשונה בחביות של 3,000 ליטר בהן מיושן ה"מסחה", יין הדגל של היקב, שנקרא על שם הכפר הערבי הקדום ששכן באזור. ייחודו של היקב היא במגוון אדמות הכרמים שמהם נבצרים הענבים. ישנם ארבעה סוגים שונים של אדמות: בזלת, טרה-רוסה, גיר וחרסית, מה שמאפשר ליקב להוציא מספר יינות מזנים דומים ובצורות גידול דומות, אך מאדמה שונה. מה שהביא אותנו לערוך סדרת השוואות בין יינות מזן דומה שגדלו על אדמה שונה. ההשוואה הראשונה נערכה בין "מרלו בזלת 2004" לבין "מרלו גיר 2004". גילינו שלשניהם יש טעם בסיסי זהה, אך השוני הטבתה בריח העשיר במיוחד שמרגישים בבזלת ולאחר מכן גם בטעמו עוצמתי יותר לעומת המרלו גיר, שהיה הרבה יותר עדין.אותו המבחן ערכנו גם ל"קברנה בזלת 2004" וה"קברנה טרה רוסה". גם כאן ההבדל בריחות הוא הראשון שהכה בנו. הטעם לעומת זאת היה יותר קרוב ואחרי מספר ניסיונות הרגשנו בהבדל, הטרה רוסה חזק מעט יותר. טעמנו גם את ה"מסחה" שמורכב ברובו מקברנה עם השלמה של מרלו, יין עם ארומה נפלאה ואיזון טוב שממש מצדיק את היותו יין הדגל של היקב.

את הנסיעה חזרה לכיוון הכינרת עשיתי בנחת כדי ליהנות מהנוף המרהיב של שעת השקיעה. לעומתי, שאולי דווקא דהר קדימה, ועצר בצד רק כשראה את הכנרת, תוך כדי דו-שיח מעניין ובלתי פוסק עם האופנוע שלו: "מה אני עושה בנתניה, לעזאזל?" ו"נשר, מה אתה אומר, אולי נשכור דירה באחד הקיבוצים פה?". לאחר שהבנו שחוף ללינה נורמלית לא נמצא בצד המערבי של האגם, החלטנו לישון על הירדן. פנינו ימינה לכיוון ה"ירדנית", איגפנו נחל ביוב תוך התאבדות המונית של יתושים על הקסדות שלנו, ועצרנו סופית בחורשת אקליפטוסים על שפת הירדן. קשרנו את צמד הנשרים שלנו אחד לשני, פניתי להדליק מדורה ולהקים אוהל, בזמן ששאולי התפלח דרך הגדר לקיבוץ דגניה ב' כדי להביא מים. בישלנו חמין מקופסת שימורים, ותיבלנו (שוב) בנקניק סלמי. לקינוח סיימנו עם פלטת פירות טרופיים ברוטב שהפך לנו את הקיבה למפעל לפירוק סוכר, וכך, תוך כדי עיכול מסיבי, סיימנו את היום השני של המסע ונשפכנו בתוך שקי השינה.



* יין היום: במהלך היום טעמנו יינות ממש משובחים והבחירה הייתה קשה, אבל אם ממש מתעקשים גשו לחנות היינות הקרובה וקנו קברנה רזרב של שאטו גולן. שילך טוב עם אוכל כבד, איזה סטייק אנטריקוט עסיסי או פסטה עם רוטב שמנת עשיר.

נשמח לקבל ביקורות/הצעות בוול בפייסבוק

או במייל g@glen.co.il

יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – היום הראשון לטיול

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:29 על ידי Shauli Cohen




3 years ago
0


מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

רשמי מסע – היום הראשון

לפני שנתחיל את סיפור המסע באופנועים שלנו בין יקבי ישראל, כדאי שנבהיר כמה נקודות. קודם כל, אנחנו בהחלט נגד רכיבה תחת השפעת אלכוהול, ולכן במהלך הביקור ביקבים דאגנו רק לטעום יינות ולירוק למרקקות. יוצאים מן הכלל היו יינות מסוימים (בעיקר כאלה שמחירם נקוב בשלוש ספרות) וזה לא שלא ניסינו לירוק. המטרה שלנו היא להביא בעיקר את הסיפור והחוויה של הטיול, של היקבים ושל הנפשות הפועלות, וגם לספר על יינות מסוימים שאנחנו, אנשים אוהבי יין ולא מתיימרים להיות מומחים בנושא, אהבנו.

לא הכל התחיל חלק. חבר שלנו זמי שכח למתוח שרשרת, היא נקרעה תוך כדי רכיבה, פגעה במנוע והשביתה לו את האופנוע. ובעוד זמי מבטל את השתתפותו במסע, לשאולי נתקע האופנוע כתוצאה מקצר חשמלי. אחרי עבודה מאומצת עם צוות מומחים (תודה לבני) ופירוק האופנוע לגורמים, הצליח שאולי לאתר את התקלה. אצלי הכל עבר חלק עד לשנייה שלפני השינה. רגע לפני שנכנסתי למיטה קיבלתי מייל מהבעלים של היקב 'סוסון ים', שנאלץ לבטל את הביקור בגלל נסיעה לחו"ל. פחות יקב, פחות רוכב, אבל עם אותו אדרנלין, יצאנו למסע בבוקר שלמחרת.



8:05. אני פוגש את שאולי בדשא שליד תחנת הדלק בלטרון. המים בפינג'אן כבר רתחו, ואחרי הקפה של הבוקר הצטלמנו ויצאנו לדרך. הגענו אחרי רכיבה קצרה למושב טל שחר עשר דקות לפני הזמן (טעות שעליה נשבענו לא לחזור) והתלבטנו תוך כדי המתנה האם פשוט לפרוץ ליקב ולטעום בעצמנו את הסחורה. בינתיים הסתובבנו ליד היקב, באזור מדהים של שדות, כרמים ואפילו חנות בגדי מעצבים, טרקטור ירוק וקריאות תרנגולים ברקע. לפתע הגיח איש צעיר ומחויך רכוב על טרקטורון, והזדהה כניר שחם, בעל היקב. ניר נדלק על תחום היין במהלך טיול באוסטרליה וכשחזר לארץ נתקל בבחור בשם ברי ססלוב שהגיע לקנות ענבים מהכרם של אביו. כך נוצרה השותפות בין השניים. יחד הם הקימו את יקב שורקשבמקביל שימש כבי"ס להכשרה לימוד עשייה וטעימת יין. כעבור שנתיים התפרקה השותפות עם ברי, וניר החל להשתמש בשירותיו של ארקדי פפיקיאן כיועץ. כיום, אחרי מספר לא מבוטל של שנות ניסיון, היקב הוא הרבה מעבר לסתם יקב. מה שעושה את הביקור ביקב לחוויה היא קודם כל האווירה המשפחתית החמה, אותה מרגישים במיוחד במרתף החביות, שם זוכה כל חבית ליחס אישי מבעל היקב.

כ-5,000 בקבוקים בשנה מיוצרים ביקב שורק, ולניר אין כוונה לגדול מעבר לכמות הזו. פרט לשתי סדרות יין שמיוצרות בו (טל שחר וספיישל ריזרב המיושן כשנתיים) החל מ-2004 מתפקד היקב כבי"ס לייננות, עם שני מסלולים שנבנו כדי להתאים גם למקצוענים שרוצים ללמוד נושא ספציפי (בניית כרם למשל), וגם למישהו שפשוט אוהב יין ורוצה לדעת יותר. מסלול הלימודים הארוך ביותר כולל 17 חודשים והתלמידיםעושים הכל, החל מנטיעה וטיפול בכרם דרך הבציר ועד לביקבוק, כך שכל משתתף יוצא מהקורס עם שלושים בקבוקים מעשה ידיו. ביקב שורק טעמנו שני יינות: הראשון היה מזן מרלו מסדרת טל שחר והשני היה מזן קברנה מסדרת הרזרב, יינות שכל לגימה מהם היא תענוג. בנוסף ניסינו גם טעימת חבית מיין עתידי ודי מבטיח.

מכאן המשכנו על כביש 6 המשעמם לעבר היקב של מחנך היין של ניר ושל רבים אחרים – ברי ססלוב. כמה חבל שהנוף היחיד שראינו היה של הרים מצולקים כתוצאה מסלילת הכביש הזה. עם כל הכבוד למהירות, היא בהחלט לא צריכה לבוא על חשבון הנוף.

ליקב ססלוב שבקיבוץ אייל הגענו באיחור אופנתי, שהפך עם הזמן למסורת שגדלה מפעם לפעם. הגענו בזמן שכל משפחת ססלוב עסקה בביקבוק התוצרת המפוארת, כך שהראשונה שרצה לקבל את פנינו הייתה הכלבה ביבית (על שם ההוא שניסה גם הפעם להיות ראש ממשלה). את היקב הקים ברי אחרי פירוק השותפות עם יקב שורק. הוא שוכר את המבנה מהקיבוץ, ומגדל כרם משלו. בנוסף הוא גם החכיר שני כרמים בחוזים ארוכי טווח שיבטיחו שליטה על איכות התוצרת.

איך התחיל הרומן בין ברי ליין? ובכן, מסתבר שברי, קנדי במקור, היה חייב לקחת קורס בשפה הצרפתית כדי להתקבל לאקדמיה. לשם כך לקח מורה פרטית צרפתייה, שהקסימה אותו. אותה מורה אהבה מאוד יין איכותי (צרפתייה או לא?) ובעיקר דרך שיחה על יין חשפה את ברי לראשונה לעולם הזה. שנה לאחר מלחמת ששת הימים עלה ברי לארץ והתחיל לעבוד בהיי טק. במסגרת העבודה הוא נשלח לצרפת (מעוז היין של העולם הישן) ואח"כ לקליפורניה (מעוז היין של העולם החדש) שם הוא לקח כמה קורסים, וחזר לארץ בתחילת שנות ה-90' כשהוא נחשב למומחה ביין. את היקב בקיבוץ אייל פתח ברי בשנת 98', ושנה לאחר מכן יצא מהיקב הבקבוק הראשון. מהשיחה עם ברי גילינו כמה נושאי עניין משותפים כמו מכוניות, אופנועים וגם, כמה מפתיע, יין.



היינות של ברי מתחלקים לשלוש סדרות: אביב – יין צעיר שלא ראה חביות וכשמו הוא יוצא באביב, אדום – שיושב בחביות שונות כ-20 חודשים וגם סדרת רזרב שיוצאת בבצירים ממש טובים ומיושנת לפי מתכונים אישיים. בנוסף יש יין קינוח על שם הבת – יסמין. את הענבים ברי מעדיף להביא מהגליל העליון מכיוון שלדעתו זהו האזור הטוב ביותר לגידול ענבים, מכיוון שהוא מספק באופן טבעי את כל התנאים שהענב צריך. טעמנו שלושה יינות: אביב מַרִיאג', אביב קברנה וקברנה רזרב 02. מאוד אהבנו את הקברנה רזרב, מדובר ביין שיושן 27 חודשים בחביות, יין מאוד עשיר, נעים וחלק שבכל טעימה ממנו מתגלים טעמים חדשים.

את משפחת ססלוב עזבנו מאוחר משתכננו (ככה זה עם אנשים מעניינים ויין טוב). עלינו על 2 הנשרים שלנו וטסנו לכיוון בית יצחק, ליקב אלכסנדר. בדרך חתכנו דרך טייבה, הכביש (אם אפשר לקרוא לו כביש) גרם למתלים לגנוח ולצרוח כשבכל צעקה שלהם אנו מקללים את הרגע שבו לא קנינו אופנועי שטח.

יקב אלכסנדר הוא המשך של מסורת משפחתית, כאשר יורם, הבעלים, הוא דור שלישי לעושי יין ביתי והראשון שעושה את זה באופן מסחרי. היקב ממוקם בחצר הבית שהוסבה במיוחד למטרה הנעלה. את הג'וק הוא קיבל כשהיה עיתונאי וסיקר את הקמת יקב דלתון, מה שהדליק אצלו את הגן היינני וגרם לו להתחיל לייצר יין. בהתחלה קנה ענבים מכרמים בגליל העליון ומשנת 2002 הוא הבעלים של הכרמים ושל היקב שמייצר היום כ-45 אלף בקבוקים בשנה. מדובר ביין שכל פרט בו מושקע עד הסוף: החל מהחביות שמיוצרות בהזמנה אישית בחבל בורדו שבצרפת (ממלכת היין אם תרצו), בקבוקים מיוחדים, אריזות עץ מהודרות, ועדיין לא דיברנו על היין עצמו. היקב מפיק שלוש סדרות: סנדרו (שם חיבה של אביו),אלכסנדר, ויין הדגל, אלכסנדר הגדול, שיושן ארבע שנים (!). את היין המדהים הזה טעמנו כשאת הטעימה מלווה בתו של יורם, שלמרות צעירותה הראתה ניצני אלכוהוליזם כאשר נזפה באב שהעז ברוב חוצפתו ללגום מהכוס שלה.



אחרי תמונה משותפת עם דור ההמשך (הקטנה) של יקב אלכסנדר, דהרנו צפון-מערבה לכיוון אזור התעשייה בעמק חפר, לכיוון יקב רקנאטי השייך, כמה מפתיע, ללני רקנאטי ומשפחת שקד.

היקב שנמצא בבניין מהודר שדי חורג מהאופי המקובל של איזור תעשייה נולד במוחם הקודח של שני אחים – האחד גניקולוג והשני וטרינר. היקב הוקם בשנת 2000 ותוך שש שנים בלבד הגיע לתפוקה של חצי מליון בקבוקים בשנה, מה שנחשב להצלחה לא קטנה במושגים מקומיים. ליקב כרמים קבועים שעובדים איתו ופרוסים בעמק ובהר. תהליך היצור נעשה בצורה מאוד מסודרת ומדויקת, שמזכירה מנוע של אופנוע גרמני, אבל איפשהו הייתה חסרה בו לדעתנו גם קצת נשמה.

היקב מייצר ארבע סדרות ברמות שונות: יסמין, שהיא סדרה של יינות צעירים ופשוטים, רקנאטי, סדרה הכוללת שישה יינות, שאחד מהם מיוצר מזן הברברה המעניין. הסדרה היוקרתית יותר היא הרזרב, וסדרה מיוחדת שיוצאת בשנים עםבציר טוב במיוחד, שנקראת S.R.

חדר הטעימות היה מהודר, ועל קירותיו מדפים עמוסים בבקבוקים מבצירים שונים. במרכז החדר עמד בר מעץ מלא, שם טעמנו מספר יינות, כשמעל כולם בלט הברברה בטעמו הנפלא. לאחר הסיור המחכים והמעשיר שהעביר לנו עוזר היינן אמיר, נפרדנו לשלום מכולם (גם מהבנות היפות במזכירות) ועלינו שוב על צמד הנשרים וברעמת מנועים אדירה של 8000 סל"ד נסענו לתדלק בחדרה.

השמש סוף סוף החליטה לחייך ואנחנו המשכנו בדהירה לכיוון היקב הוותיק והגדול ביותר בארץ, ניחשתם נכון, כרמל.הקפנו את זיכרון יעקב בנונשלנטיות אופנועית חביבה והתחלנו לטפס במעלה ההר לכיוון היקב. מיד כשנכנסנו לחצר היקב, האופנוע שלי החליט שעשינו מספיק ליום אחד וקרע לעצמו את הכבל קלאץ' כאות מחאה. תוך קללות נמרצות החלטנו לדחות את התיקון עד לאחר הביקור (למה לרוץ לתקן אופנוע כשיש לך יקב שלם לטעום?). כשנכנסנו למרכז המבקרים חיכה לנו מדריך היין הראשי של היקב, עמוס, עם שתי כוסות אספרסו שהיו בהחלט במקום. מאוחר יותר הצטרף אלינו גם משגיח הכשרות של היקב, כדי לוודא שחס וחלילה לא נזרוק חבילה של פיתות לתוך אחד המיכלים. מסתבר שגם עמוס פרש מתחום ההיי טק לטובת גרימת נזק סדרתית לכבד.



למרות האזהרות ששמענו לפני הביקור ביקב, מתברר שהיקב התחדש, והוא כבר מזמן לא מייצר רק יינות בינוניים. היקב, שסבל מדימוי שלילי ומיושן, התאושש. לאחר תקופה של הפסדים שנבעה מהשקעות לא מוצלחות ומפתיחת יקבים מתחרים שעושים יינות מעולים, בכרמל התחילו להתעשת. הציוד חודש, כרמים חדשים ניטעו במקומות שונים בארץ ויוזמה חדשה החלה לפעול: בתוך היקב המסחרי ותוך שימוש ביתרונות הגודל והמשאבים שיש לו להציע, נבנה ב-2003 יקב בוטיק קטן ועצמאי, אליו נשלחים הבצירים המובחרים ביותר, שמפאת כמותם הקטנה דורשים טיפול ומגע הרבה יותר אישיים.

לאחר הסיור במתקני הייצור ירדנו אל מרתפי היקב, המקום שאפשר לדמיין בו בקלות את אדמונד דה-רוטשילד מגרד את הפדחת ושולח כמה פועלים לגלגל אליו איזו חבית. המרתפים, שנבנו לפני יותר ממאה שנים, מכילים היום המון חביות וציוד מיושן, וחלקם הוסבו לארכיון מרשים עם יינות שקיימים רק בתמונות וכמובן מרתף טעימות. מסביב הכל היה קריר ואפלולי וההרגשה הייתה כאילו חזרנו לאחור בזמן. לקראת סוף הסיור ניגשנו לבדוק מה באמת שווה השילוב בין מרתפים עתיקים לבין מכלי תסיסה חדישים מאיטליה. טעמנו חלק מסדרת הכרם וגם מהסדרה האזורית, כשמעל כולם בלטו שני יינות: הראשון יין הקינוח גוורצטרמינר, בציר מאוחר מכרם שעל, שגם זכה במדליה בתחרות אשכול הזהב. היין השני הוא יין שעדיין לא יצא לשוק בשם קריניאן אולד ווינס, שנבצר מכרמים בני כ-35 שנה ומיושן כשנה. היין היה מעניין מאוד, והתלווה יפה לארוחה ביתית בנוסח ים תיכוני. בנוסף נפלנו מהרגליים מהארומה של השיראז שמגיע מכרם קיומי.



אחרי שלוש שעות, שחררנו את עמוס מחברתנו בתקווה שימצא אנשים שפויים יותר, והזדרזנו להספיק להחליף כבל קלאץ' באופנוע לפני החשכה ולפני שהרעב יכריח אותנו לצוד איזו לוטרה. התגלגלנו במורד זיכרון דרך בריכות הדגים של מעגן מיכאל הישר לחוף מעין צבי, לחניית לילה על הים. אחרי שהקמנו אוהל פתחנו קופסת שימורים עם שעועית מתובלת בנקניק סלמי (זה נורא כמו שזה נשמע), וקינחנו בפירות יבשים ותה צמחים, משהו שהזכיר לנו קצת פחות את רמאללה. לא נרדמנו לפני שהספקנו לחסל בקבוק של וויסקי 'גראנט'ס אייל' לקול הגלים שעוד רגע נגעו באוהל, וככה נגמר לו היום הראשון של המסע.

*בכל יום נבחר יין אחד שהפתיע אותנו לטובה, והיין של היום הזה הוא הקריניאן אולד ווינס של כרמל מזרחי שלדעתנו ישתלב מצוין עם אוכל ביתי ולא מורכב מדי או עם בשר בתיבול עדין. לחיים!

בשבוע הבא – רשמים נוספים מהמשך הטיול.

אפריל 2006

יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – מבוא

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:29 על ידי Shauli Cohen




3 years ago
1


מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

אפתח בהמלצה: אתם יכולים, אבל אני ממש לא ממליץ לקרוא את השורות הבאות תוך כדי "ווילי" (הרמת גלגל) באופנוע ושתיית וויסקי בו זמנית. מסתבר שלי ולשאולי, חברי מהלימודים, יש כמה שריטות משותפות: אופנועים, טיולים, אלכוהול ו… כמה עוד אפשר להיות מקוריים, גם בנות. אבל עם כל הכבוד לטבע, לטיפה המרה ולבנות המין היפה, האופנועים תמיד ישארו השריטה הכי עמוקה של שנינו.

הכל התחיל בתקופה הנכונה. שנינו רווקים שגרים לבד. אני בדיוק סיימתי תואר במזרחנות ושאולי התחיל ללמוד באיזה חור על שפת הים שבודק מאיפה משתין הדג. בסביבות חודש ספטמבר, חודש אחרי ששאולי קנה ER 5 97' (לי יש EN 500 שנת 95), החלטנו להוציא את האופנועים ליומיים לכינרת, הנסיעה לשם היא מנהג קבוע אצלי, וזו הייתה גם הזדמנות טובה לחגוג את קניית האופנוע של שאולי (וגם לפתח קצת את היחסים עם שלי). העמסנו אוהל, שקי שינה, פק"ל קפה וחכה. אחרי יום דיג ארוך שבו קופסת טונה הייתה הדבר הכי קרוב לדגים ששאולי העלה בחכה (אני בחיים לא אשכח לו את זה), יצאנו להטביע את יגוננו בפאב של קיבוץ כינרת ושם עלה לנו רעיון שחלקו היה גם תוצר של אדי האלכוהול באוויר: היינו כבר בצפון וגם ככה רצינו לעלות לרמה, אז חשבנו שאולי כדאי גם לבקר ביקב או שניים. וכך היה. ביקרנו בשלושה יקבים וסיימנו את היום עם שני ארגזי יין במושב האחורי.

אחרי שחזרנו, שאולי התמסר ללימודי הדגים שלו, ואני המשכתי בעיקר לעבוד בלי מנוחה. בכל פעם שנפגשנו היינו מדברים על שלושה נושאים בלבד: 1. סקס 2. סקס עם נשים 3. מתי שוב עולים על האופנוע ונוסעים לטייל.
בשלב מסוים עלה רעיון לקחת את האופנועים למצרים בפסח, לחרוש את המדבר ולשחזר את קריעת ים סוף. שאולי התחיל לבדוק את הנושא, ובהתחלה היה נראה שזה הולך לקרות, ואפילו מצאנו אנשים שעשו את המסע הזה. לצערנו הרב התכנון התפוצץ די מהר בגלל בעיות תקציב, ובינתיים שמנו את הטיול הזה בהקפאה עד שנמציא את הכסף. מהניסיון שלי, הקפאה כזו היא עניין של שנתיים לפחות. באסה.



אבל השביזות התחלפה במהרה לתכנון חדש, בעיקר בגלל הצורך שלנו בטיול כדי לנקות קצת את הראש ולמלא קצת מצברים. יום אחד הייתי בדרך לאיזה יקב במרכז הארץ עם חבר טוב שהוא יינן ידוע. הסתכלתי על הכביש וראיתי שהוא אחלה כביש לרכיבה, פשוט כביש שדורש להיקרע ע"י צמד צמיגים. האסימון נפל, יש לנו ארץ מדהימה עם יין טוב, ואפשר לעשות אחלה טיול בלי לשלם מס מעבר או בקשיש לאיזה חייל מצרי, אלא פשוט לחרוש את יקבי הארץ בכמה ימים של יין באזורים שונים בארץ.

העליתי את הרעיון בפני הקבינט הכלכלי המצומצם שלנו, שכלל אותי, את שאולי, ובקבוק של וויסקי פשוט,זול וטוב. שאולי והבקבוק אהבו את ההברקה ומאז אני מתכנן את המרתון הזה. תוך כדי בניית מערך תקיפת היקבים שלנו, חשבתי שאולי מתבשל לו טיול שייזכר לתקופה ארוכה, טיול של חברים טובים, יין, והכי חשוב: אופנועים.
טיול ששווה שעוד אנשים יקראו עליו. לכו תדעו…

לרעיון הצטרף חבר שלישי משותף, אשר גם חלק איתנו את תקופת המעונות העליזה בירושלים, ושמו הוא זמי, שגם גילה את הטיפה המרה קצת בזכותנו מה שאומר שאולי החברות הזו לא הכי בריאה?…., נו מילא… -זמי בשעה טובה גם כן החליט לעבור לדו"ג אמיתי וקנה KLE 500.

המסע מתוכנן לצאת ביום א' 9/4/2006 ולהסתיים ביום רביעי 12/4/2006 (ערב חג פסח). מטרתו, סקירת יקבים בארץ לפי חלוקה על פי אזורים, והכרת היינות המובילים ו/או המעניינים שלהם. הנסיעה תתבסס אך ורק על אופנועים, – הלינה והארוחות בתנאי שטח.



המסלול:

יום א'- מרכז ושפלה

יציאה מצומת חולדה

יקב שורק, מושב טל שחר

יקב רקנטי, עמק חפר

יקב ססלוב, קיבוץ אייל

יקב אלכסנדר, בית יצחק

יקבי כרמל, זיכרון יעקב

יום ב' – גליל וגולן

יקב טוליפ, כפר תקווה

יקב הרי גליל, קיבוץ יראון

יקב בזלת הגולן

יקב שאטו גולן, מושב אליעד
יקב תבור, כפר תבור

יום ג – איזור ירושלים

יקב פלם, צומת אשתאול

יקב עמק האלה, נתיב הל"ה

יקב סוסון ים, מושב בר גיורא

יקב גוש עציון, צומת גוש עציון

יום ד – נגב

שדה בוקר, קיבוץ שדה בוקר

קדש ברנע, ליד הגבול עם מצרים

…וזו לא הרשימה הסופית, יתכן ועוד נבקר ביקבים נוספים…

את רשמנו מהמסע נביא בהמשך.

נשמח לקבל ביקורות/הצעות בוול בפייסבוק

או במייל g@glen.co.il

מבוא טיול בירות

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:28 על ידי Shauli Cohen



מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

שש שנים, שש שנים ארוכות עברו מאז החופש והטיול הכי טוב שהיה לי בחיים. אחת החוויות הטובות ביותר, הטהורות ביותר והמזככות ביותר שעברתי. מאז הספקתי להיכנס למספר מערכות יחסים טובות יותר וטובות פחות, למדתי עוד קצת, הספקתי לעבוד במגוון של עבודות שונות ומשונות ואט אט נשאבתי אל הבחירה שרק היום ברור כמה היא הייתה מובנת מאליה: בחרתי להתמסד ולהיות בעלים של בר וויסקי אמיתי בירושלים – הגלן בר.כזה שמתמחה בוויסקי משובח מסוגים שונים, כזה שנמזגות בו מלוא הכוס בירות עסיסיות, כזה שאתם רק חולמים שיהיה לכם פעם.

אל הבחירה הזו התווספו עוד כמה מאפיינים של גיל שיבה כמו אופנוע גדול יותר (V-storm 1000 שנת 2007 של סוזוקי), כרס נפוחה מעט, חשבון בנק ומנהל בנק שסוף סוף קצת מחייכים אלי כמו גם טיסה מדי שנה לארצות אירופאיות בהן מסתובבים בחוצות העיר אנשים לבושי חצאיות. אבל, חשוב תדעו שמספר דברים עדיין לא השתנו: האהבה לאופנועים, טבע, נשים, טיולים והאהבה הגדולה לכוס מלאה במשקה טוב, בין אם הוא יין משובח, וויסקי עשיר ארומות או בירה מעניינת.

אחרי ששאולי סיים ללמוד מאיפה משתין הדג הוא התברגן עוד קצת עם בת זוג רצינית והרשה לעצמו להצפין לאיזשהוא קיבוץ אי שם ליד קיסריה. בנוסף, עדיין לא ברור לי למה, הוא החליט לשבת במשרד מוכה אורות ניאון כל היום כדי לנהל חברת תרגום ותוכן לאינטרנט. נו, לפחות הוא עדיין רוכב (Freewind 650 שנת 99, גם הוא של סוזוקי).

ביום שישי אחד לפני מספר שבועות, עלינו על האופנועים ורכבנו צפונה אל מבשלת הבירה – סלרה שבקיבוץ גינגר, שם מתקיים בכל יום שישי טקס אכילת נתחי בשר מעושנים ושתיית בירות מהמבחר של המבשלה עד אבדן כושר עבודה. שם נפל האסימון.

הפעם אנו הולכים לעשות טיול מבשלות בירה ואופנועים חוצה ישראל. דווקא עכשיו, בגלל הפריחה של מבשלות הבוטיק שיש לנו בארץ. דווקא עכשיו, בגלל שעוד רגע מגיע חג הפסח וכמעט כל המבשלות סוגרות את הבסטה ויוצאות לחופשה. דווקא עכשיו, בגלל שלפני שש שנים לא היתה לנו כרס בירה שצריך לטפח.

אבל אין טיול כזה בלי אילוצים ומכיוון ששאולי מתכנן את האקזיט של החברה גם בימים אלה אז הוא יצטרף רק ליום השני במסע. מוזמנים להצטרף ליום הראשון, השלישי והרביעי רק בעלי אופנועים ולא בעלי קיבה רגיזה. המסע מתוכנן לצאת ביום א 1/4/2012 'ולהסתיים ביום רביעי 4/4/2012. מטרתו, סקירת מבשלות בירה בארץ לפי חלוקה על פי אזורים, והכרת הבירות המובילות ו/או המעניינות שלהם. הנסיעה תתבסס אך ורק על אופנועים. הלינה והארוחות בתנאי שטח.

המסלול:

יום א' – דרום ומרכז הארץ

מבשלת ISIS

מבשלת נגב

מבשלת אחוזת בית

מבשלת ג'יימס

מבשלת הגמל המרקד (Dancing Camel)

יום ב' – השרון והגליל

מבשלת הדובים

מבשלת אלכסנדר

מבשלת פאבו

מבשלת מלכה

מבשלת ליבירה

יום ג' – הגליל והגולן

מבשלת הגליל

יקב אל רום

מבשלת הגולן

מבשלת סלארה

יום ד' – ירושלים

מבשלת הרצל

מבשלת שפירא

מבשלת רונן ומבשלת עמק האלה (שגרות יחד)

מבשלת אביר האלה

וזו לא הרשימה הסופית, יתכן ונבקר במבשלות נוספות…

אתם מוזמנים להגיב, לקנא ולעקוב אחרי המסע שלנו בעמוד הפייסבוק שלנו. יהיה אלכוהולי מתמיד.

את רישומי המסע תוכלו למצוא באתר הגלן בר, באתר מוטו ובאתר הבירה Beers

יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – היום הרביעי והאחרון (ועוד הנגב יהיה פורייח)

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:25 על ידי Shauli Cohen   [ עודכן 13 בדצמ׳ 2016, 11:26 ]



או במבטא פולני כבד:

"וגם הנגב עוד יהיה פּוֹרֵייח"

התעוררנו אל בוקר שהתחיל עוד בחמש. בשנייה שפתחתי את העיניים קלטתי רק רצפת פרקט בהירה וזוג כפות רגליים שעירות. לקחו לי כמה שניות נוספות להיזכר שאני בעצם במרכז המבקרים של יקבי עמק האלה ושאנחנו במסע יקבים ואופנועים מטורף נגד השעון ושאם לא נקום מיד לא נספיק לבקר בעוד שלושה יקבים ולחזור למשפחה לארוחת ליל הסדר. ניסיתי לגרד מהרצפה את שאולי שמצידו השמיע משהו כמו "אני אחנוק אותך…" והלכתי להעיר את השומר התאילנדי כדי שיפתח לנו את השער.

רועדים מקור ועם שיניים שנוקשות בצורה שמזכירה רכבת שעומדת לרדת מהפסים התחלנו לנוע לכיוון קיבוץ שדה-בוקר אל "יקב שדה–בוקר”. הדרך התחלפה לאט לאט מירוק עז לצהוב מדברי ורק הקור המשיך לנסות להפוך אותנו למאובנים מעידן הקרח. נשמנו לרווחה כשראינו את השער הצהוב בכניסה לקיבוץ ושעטנו פנימה. למרות שעל כל דבר שאמר נאלץ צבי היינן לחזור פעמיים (האוזניים קפאו ראשונות…) הביקור ביקב היה מאוד מעניין. היקב ממוקם בתוך מבנה מקלחות מיושן ומבחוץ הוא נראה כמו עוד צריפון קיבוצי סטנדרטי. כמו כל הדברים שם, גם היקב שייך לקיבוץ וצבי מתפעל אותו במסירות שהזכירה לנו את דור מקימי המדינה, לתפארת וכנגד כל הסיכויים.

צבי, אגרונום בהכשרתו, עלה לארץ ב-1980 ונקלט בקיבוץ. את אהבתו ליין רכש מחבר חובב שהכיר לו בקבוק פורט פורטוגלי איכותי ומאז הוא מאוהב. ב-95' שב לקליפורניה כדי ללמוד ייננות וכשחזר שוב לשדה-בוקר קיווה להקים במקום יקב. ספקות חברי הקיבוץ לא הצליחו לשכנע אותו לזנוח את הרעיון ואחרי מלחמות ואספות אין ספור קיבל צבי תקציב שבקושי כיסה עלות של חבית יין להקמת היקב. כיום אפשר לומר שהמצב לא ממש השתנה. זוהי עבודת כפיים של איש אחד שמזכירה את השיטה בה ייצרו הביזנטים (נַבָּטים לשעבר) באותו מקום יין החל מהבציר דרך הסחיטה ועד לביקבוק. קחו לדוגמא את הלחות בחדר החביות שנשמרת ע"י התזת מים בימים החמים מצינור גומי. בשנת 1999 יצאו מכאן 1800 הבקבוקים הראשונים שכללו יינות משני זנים, מרלו וקברנה. צבי, בניגוד לאחרים, מאמין שאפשר לעשות כאן יינות מיוחדים למרות קרקע הלֵס שעליה גדלות הגפנים ולו רק בגלל האקלים המדברי המיוחד שמתאים לגידול ענבים כמו כפפה ליד. אנחנו איתו.

במעבדת היקב הזעירה שמוקמה לה בפינה השמאלית הקדמית של המקום בו חפפו הקיבוצניקים את הראש לפני ארבעים שנה, טעמנו את ה"זינפנדל 2004" שיושן שנה ואת ה"קברנה 2003" שיושן שנתיים. יאמר לזכות היינות הללו שלמרות שעת הבוקר המוקדמת בה טעמנו אותם, הם היו מאוד נעימים ועדינים לחך עם טעמי פרי מורגשים ובהחלט הפתיעו לטובה. בנוסף טעמנו גם טעימת חבית של ה"זינפנדל 2005", בציר מאוחר. היין עשיר מאוד בטעמים, מתוק במידה הנכונה ונראה לנו שיש למה לחכות.

אחרי שאיחלנו לצבי המון הצלחה והבטחנו לשוב אם אחמדינג'אד לא ישלח לפה איזו יונת שלום אפורה ומתכתית, התנענו את צמד הנשרים היפה שלנו ופנינו אל כביש 211 בדרך ל"יקב קדש ברנע" שבניצני סיני, ישוב שהוקם מחדש בנגב לאחר פינוי סיני בשנת 1982. העובדה שהפשרנו סוף סוף אפשרה לנו למקד קצת יותר את המבט בנופים המרהיבים של דרום הארץ. מספר דקות לפני שהגענו ליקב עצמו חלפנו על פני מעבר הגבול ניצנה, מה שהוביל לרגע למחשבה לחתוך לכיוון החופים של דהבּ, אבל החשש מהמבט המאוכזב: "איך יכולת להבריז מליל הסדר?" של אמא, החזיר אותנו אל המציאות. שברנו ימינה ונכנסנו לקדש-ברנע.

את יקב קדש-ברנע שהוקם בשנת 2000 מנהלים אלון ונירה צדוק. אלון, חקלאי לשעבר, למד את מקצוע הייננות אצל ניר מיקב שורק והעשיר את הידע שלו במספר קורסי כימיה וגפן נוספים בפקולטה לחקלאות ברחובות. וכדי שבבוא היום יוכל לשבת רגל על רגל עם כוס קפה ונרגילה בין הרגליים, לא התעצל אלון ושלח את אחד מבניו ללמוד ייננות באיטליה ואת השני ללמוד שיווק ומכירות. כיום היקב מייצר כ-25,000בקבוקים בשנה וידם של משפחת צדוק עוד נטויה.

את הטעימות ערכנו בין מיכלי התסיסה בתוך היקב. ראשית טעמנו את ה"גלעד 2004" שיושן שמונה חודשים בחביות חדשות. ה"גלעד" מורכב גם ממרלו וגם מקברנה, יש בו פירותיות מורגשת עם שילוב טוב של טעמי עץ. אחריו טעמנו "מרלו" מאותה השנה. זהו יין שיושן כארבעה עשר חודשים, יין יבש מאוד אבל עם טעם פירותי עז שנשאר בחלל הפה הרבה זמן. את סדרת הטעימות ביקב קדש-ברנע חתמנו עם ה"קברנה סוביניון 2003" העדין. לעומת קודמו הרי שהיין הזה יושן שמונה עשר חודשים והוא בכלל לא משאיר תחושת יובש בפה. לסיכומו של יקב, בקדש-ברנע לא נפלנו מהכיסא מרוב הפתעה אבל ניתן בהחלט לומר שהיינות שם די טובים.

נפרדנו מאלון תוך איחולי חג שמח הדדיים והתחלנו לחזור צפונה אל יקב כפיר. האמת היא שבתחילת המסע לא תכננו להגיע לשם אבל הזמנה חמה ולבבית מצידו של מאיר כפיר גרמה לנו לשנות טיפה את התוכנית המקורית ולפני סיום לעבור דרך גן יבנה ולבקר ביקב שלו. הכביש בו נסענו שוב (211 למעוניינים) נסלל מחדש לא מזמן, שחור כמו החיים של פרעה אחרי עשרת המכות וישר כמו מצפון של יֵקי. צירוף כל הגורמים הללו הביאו את שאולי והנשר האדום לשיאים חדשים שלא נראו כמותם. לעומתם, אני ונשרי דווקא שמרנו על קור רוח, שייטנו במהירות של סירת מנוע לפני שמישהו חשב להמציא את המנוע ונהנינו מהנוף הבתולי של חולות המדבר הצהובים משני צידי הדרך.

הנסיעה הזו הייתה אחת הארוכות במסע. כשנכנסנו לבאר-שבע נשמנו לרווחה והתחלנו להרגיש את הסוף מתקרב. נהג בדואי באחד הרחובות הראשיים החליט לקחת את המשפט הקודם קצת יותר ברצינות ובלם בפתאומיות בלי כל סיבה נראית לעין. למזלו של שאולי, שנים של ניסיון עמדו כאן לזכותו והוא נעצר סופית שני סנטימטר (!) לפני התאחדות עם מכסה תא המטען של ה"טויוטה" הבדואית. את גורלו של הנהג לא כדאי שנתאר כאן אבל תנו לדמיון שלכם להתפרע. מה שבטוח הוא שמאז הוא חושב פעמיים לפני כל לחיצה על הבלם.

לבסוף נחתנו בריאים ושלמים בגן יבנה. הישוב היפה שהתפתח במהירות כמו ילדת תיכון על סטרואידים, ובכלל, הכמות העצומה של הווילות הענקיות שם גרמו לי לחשוב על מבצע "איתור כלה עשירה שתממן לי אלכוהול ואופנועים" אבל סטירה אחת משאולי גרמה לי להתאפס ולהתמקד במטרה הראשונית שלשמה באנו הנה, ביקור ב"יקב כפיר". השכונה השקטה והרגועה אליה נכנסנו הפכה לקצת יותר רועשת בגלל שני הנשרים המגרגרים שלנו עד שדוממנו את המנועים ליד ביתה הפרטי של משפחת כפיר.

מאיר כפיר, חרדי לשעבר. כמו ייננים אחרים שפגשנו, התחיל בכלל מתחום שונה לגמרי, מהייטק. להשקיע את הכסף באופנועים ובביקור תמידי במוסכים לא היה מה שדיבר אליו ולכן הוא החליט ללמוד ייננות אצל ברי ססלוב ולהקים יקב במרתף הבית תוך השתלטות על מה שהיה פעם חדר השינה של הבת. היקב נפתח בשנת 2003 ויצאו ממנו כ-1500בקבוקי יין אדום. במהלך השיחה נכנסה אשתו של מאיר, ריטה, ובידיה מטעמים שנעשו אך ורק מרכיבים כשרים לפסח. מכיוון שהגרגירים היחידים שאכלנו מהבוקר היו חולות המדבר ולמרות החשש הקל מאוכל שעשוי בעיקר ממצות ושעשוי להשאיר אותך תקוע בשירותים לא פחות חצי יובֵל לא ניסינו לעצור את עצמנו וליווינו את טעימות היין באותם מצות מטוגנות .

את יינותיו האדומים מחלק מאיר לשלוש סדרות עיקריות: "טבע"-סידרה לאניני טעם, "פרא"-סידרה מעניינת עם ערבובים ותוספות מיוחדות ו"בר"-הסדרה הקלאסית. את הענבים הוא קונה מכרמים בצובה, בשפלת ההר ומכפר יובל כשעם חלקם יש לו חוזים ארוכי טווח. היין הראשון ממנו טעמנו הוא "גליה 2005", יין רוזה עדין מאוד שעשוי מענבי ריזלינג ברובו. אחריו טעמנו את ה"לילות לבנים 2004" שנקרא כך על שם הלילות הארוכים בהם נשאר מאיר ער כאשר הנמֵלים בארץ שבתו והציוד המכני ליקב אותו הזמין נשאר תקוע בתוך האוניות. היין הזה עשוי משני זנים שונים: גוורצטרמינר וריזלינג שבשל היותם קרובי משפחה יוצרים שילוב טוב. היין הזה מתאפיין בריח פרחוני וטעם מאוד עדין אך עם זאת גם מאוד מורכב. נסכם ונאמר שהופתענו ממנו מאוד. בנוסף מילה טובה גם על ה"שרדונה 2004". השרדונה העדין ביותר שטעמנו במהלך המסע וזאת למרות אחוז האלכוהול הגבוה יחסית שיש בו. בנוסף טעמנו גם את ה"זוהרה 2003" שעשוי מאחוז גבוה של קברנה והשלמה של שיראז. יין שיושן 16 חודשים בחבית ועוד פרק זמן במיכלי נירוסטה וגרם לנו להרגיש כמו בני חורין אמיתיים. את סדרת הטעימות הזו חתמנו ביין "קברנה פרנק" בסגנון "ICEWINE" כלומר ענבים שקפאו ונסחטו בעודם קפואים. אמנם במקרה של יקב כפיר ההקפאה היתה מלאכותית אבל התוצאה יצאה מוצלחת מאוד ומעבר לצבע הניחוח והטעמים המפתיעים יש ביין הזה שילוב מוצלח מאוד של חמיצות מחד ומתיקות מאידך.

אין ספק שההחלטה לעצור ולבקר גם ביקב הזה הייתה לעניין. הכרנו עוד איש בעל שיעור קומה (וקוקו) שמנסה כל הזמן להתחדש, לנסות זנים חדשים ולהכניס קצת יותר אומץ לתחום היין הארץ ישראלי. פרט להכנת יין יש למאיר אוסף מרשים של יינות במרתף, אוסף שדי גרם לנו להזיל ריר ובאותה הזדמנות אנו מבקשים את סליחתו אם לכלכנו. נפרדנו ממאיר לשלום התנענו את הנשרים שלנו בפעם האחרונה באותו היום וטסנו הביתה כדי להספיק לשתות עוד ארבע כוסות עם המשפחות שלנו בליל הסדר.

לסיכומו של מסע: אכן המסע הזה לא היה קל. אנחנו בדרך כלל נוהגים לא לירוק יין בכלל ובטח שלא למרקקות אבל הפעם, כדי לנהוג (תרתי משמע) שפויים החלטנו לחרוג מהרגלינו. כמובן ששבת לאחר המסע כבר היינו שיכורים כלוט ומאושרים על חוף הים בבית ינאי אבל זה כבר סיפור משעשע בפני עצמו.

במסע הזה חווינו ולמדנו המון. רוב ככל הייננים אוהבים את השילוב הלא יתכן לכאורה בין האומנות והרגש לבין מדע הכימיה המדויק ביצירת היין. כל היינות באופן כללי עשויים מאותם זני ענבים ובערך באותו תהליך אבל כל יינן נותן ליין טאצ' יחודי משלו. מאז המסע, לראשונה בחיינו, אנחנו מסוגלים להוציא בשוויון נפש סכום של שלוש ספרות על יין שנראה לנו באמת טוב. בנוסף, שוב נוכחנו לדעת עד כמה אנו ברי מזל. יש לנו את חבל הארץ המדהים ביותר בעולם. אמנם בלי יערות על פני מאות דונמים ובלי כמויות מסחריות של בלונדיניות אלא יש כאן הכל אבל בכמויות קטנות. לא בכל מדינה אתה עובר בכמה שעות שלושה אזורי אקלים שונים ולא בכל מקום יש לך את האפשרות להקיף את המדינה בארבעה ימים שבהם אתה מספיק לבקר בחמשה עשר יקבים שונים.

ולפני סיום, שלב התודות. תודה רבה לשני הנשרים שלנו שבזכותם הגענו לאן שהגענו, בדרך כלל בלי להתלונן וגם אם היו פה ושם בעיות משמעת הרי שמהר מאוד הם דאגו להוכיח לנו שזה רק מצב זמני. תודה ל קופסאות השימורים מלאות החמין שדאגו לזה שלא יהיה לנו קר בתוך האוהל ותודה רבה לעומר לוגאסי על הייעוץ והעזרה הרבה בכתיבה, תודה גם לאין ספור המגיבים, גם אלה שעשו זאת בכתב מעל דפי האתר וגם לאלה שעשו זאת בעל-פה.

אפריל 2006

הערות, רעיונות או הצעות נישואין, ניתן לשלוח ל: g@glen.co.il



אופנועים ומספרים

567,443 חרקים נמרחו על הקסדות במהלך המסע.

1289 קילומטרים נחצו.

802.88 שקלים הוצאו על 136 ליטר של בנזין איכותי עבור צמד הנשרים הצמאים שלנו.

380 שקלים ירדו מחשבונות הבנק שלנו על יינות איכותיים.

יש כ-200 יקבים בארץ.

מתוכם ביקרנו ב-15.

טעמנו 69 יינות שונים,

כשמתוכם 7 היו טעימות חבית.

המסע ארך 4 ימים.

עם 2 אלכוהוליסטים,

2 אופנועים,

ו-1 אלוהינו.

נשמח לקבל ביקורות/הצעות בוול בפייסבוק 

או במייל g@glen.co.il

בירה ישראלית ואומנות אחזקת האופנוע – היום השלישי

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:24 על ידי Shauli Cohen




או, היום שבו הבנתי שלמראה שלי יש גם יתרונות.

הבוקר מתחיל היום השלישי למסע מבשלות הבירה ומזג האוויר על חופו של הים התיכון נפלא. אבל אין לי זמן לבזבז על פסטוראליות ורומנטיקה. יש בירות שזקוקות לאנשים כמוני ואני באמת רוצה להספיק ולהכיר גם את הבשלנים שעושים אותם. אני מתעורר סופית ומתחיל לקפל את האוהל ולנער את הכל מהחול עד שמשום מקום צץ פקח חיפאי שמציק לי ולרבע טון. רציתי לשאול אותו אם לא יותר חשוב להשלים בזמן הזה בגרויות אבל תיארתי לעצמי שאז הסיכוי שלי להיחלץ מהקנס יהיה באמת קלוש. התנצלתי והבטחתי שתוך 5 דקות אני לא פה. לשמחתי הוא עזב אותי לנפשי והלך להציק לעוברי אורח תמימים אחרים.

קפה בינוני וארוחת בוקר מבחילה באחת מתחנות הדלק בדרך החוצה עוזרים לי להתעורר ולסדר את הלו"ז. החלטתי לנסות את הנסיעה אל מחוץ לחיפה דרך מנהרות הכרמל החדשות, אתם משלמים 12 ש"ח בכניסה ונותנים בגז כל הדרך שנראית כמו משחק פלייסטיישן ארוך ומציאותי. ביציאה מהמנהרות אני חוטף אבן שמתעופפת מהאספלט החדש ישר למצח. זה לא נעים לקבל אבן שטסה אליך ב-160 קמ"ש אבל אני מחליט לסגור את המשקף ולהתמודד אח"כ עם החור בגולגולת. אגב, אבן בפרצוף מעירה אותך הרבה יותר מקפה שחור או משקה אנרגיה. אתם מוזמנים לנסות. אני ממשיך בנסיעה איטית דרך צפון חיפה פלוס ניחוחות ארומטיים של בתי הזיקוק, קצת תיבול של פקקים בקריות ולאחר מכן אני עולה מזרחה על כביש 85. קיבוץ מורן הוא היעד.

כביש 85 מבחינתי נחלק לשניים. החלק המערבי עם כביש מצוין, אספלט רענן, פניות כיפיות, שני נתיבים והרבה מצלמות תנועה שפשוט הורסות את הרכיבה. החלק השני, עליו רכבתי הפעם הופך לנתיב אחד עם צמחיית הגליל שמתקיפה אותך מכל הכיוונים, ריחות של פריחה אביבית באוויר ונופים מרהיבים של עצי זית בריאים. הנוף כל כך מדהים שמצערת הגז מפתה הרבה פחות. בפעם הבאה שמע"צ סוללת כביש אני אמליץ לה לסלול אותו במיקום דומה. כך, אפילו בלי מצלמה אחת אנשים ימהרו פחות.

למרות הנסיעה האיטית אני מקדים בהרבה ומגיע לקיבוץ מורן ברבע לתשע בבוקר. שאולי בטוח היה מוצא פה איזו פרה לחלוב או סוס לרכב עליו בזמן ההמתנה. אני מצלצל לאלון ריפטין ומעיר אותו משינה בריאה וקצרה ששמורה למילואימניקים שחזרו לפני מספר שעות מהשטח. למרות הכל, אני מקבל יחס חם ומחבק עם קפה שחור ועוגת אגוזים נהדרת שמלווה בגלידת לימון מהמאפייה ליד. פתאום שאולי חסר לי קצת פחות. במהלך השיחה מסתבר שאלון, טייס אפאצ'י במילואים, היה בתחילת השבוע מטר מהיכן שהתחלתי את מסע המבשלות. כפנסיונר של צה"ל יש לו זמן והכנסה קבועה שמאפשרת לו להשקיע אותה בבישול בירה טובה. את החיבה לעולם הבירה אלון רכש במהלך שהותו בארה"ב, לשם נשלח במסגרת הדוד צה"ל. את הידע בבישולה אלון רכש לבד אך עם קצת עזרה מחבר קרוב, המייסד של בירת אלכסנדר, אורי שגיא, גם הוא יוצא חיל האוויר.



הכניסה למבשלה/בר בקיבוץ מורן

במאי 2011 המיזם של אלון שכלל מבשלת בירה עם בר בירות איכות ישראליות יצא לדרך. מספר שותפים שחלקם תרמו עבודה וחלקם פשוט שתו את מה שאלון ניסה לבשל – עזרו למאמץ המלחמתי והיום, אולי בגלל שלאורך כל הדרך אותם שותפים שתו לא מעט, המבשלה עדיין קטנה ומספקת רק 220 ליטר בחודש. במהלך הסיור אלון הציע לי טעימה של בירה שכרגע מצויה בתסיסה וכפי הנראה תהיה בירת קיץ עתידית. הבירה תהיה אייל בהירה ויבשה שתעבור גם תסיסה שנייה עם שמרי שמפנייה ובסופו של תהליך תוגש לשולחן או אל ידו המיוזעת של הישראלי המצוי עם 6% אלכוהול. הבירה מתובלת ב"זרעי גן עדן", תבלין אקזוטי שקצת מזכיר פלפל.

טעמתי גם את ה-– Oatmeal סטאוט בסגנון אמריקאי מתובל בבמבליק (שורש ליקריץ, למי שאינו ירושלמי) עם 4.9% אלכוהול. הסטאוט עדין וקל לשתייה.

בירת חיטה– 50% חיטה, 4.8% אלכוהול שונה מכל בירת חיטה אחרת שטעמתי. אחלה בירה.

פמפקין אייל– בירה עם תיבול אמריקאי שמגיעה עם 5.1% אלכוהול והחלה את דרכה כבירת חורף עונתית שבושלה במיוחד עבור תערוכת Beers 2012 . בירה שקצרה הרבה תשבחות אך לא קלעה לטעמי.

טריפל– גם כאן היא הבירה הכי פחות אהובה על המבשל אבל מאד על הקהל בזכות אחוזיה הגבוהים. 8.2% אלכוהול שכמעט ואינם מורגשים. לפחות לא במהלך השתייה. עם ההנגאובר תצטרכו להתמודד למחרת. הבירה מאוזנת מאד ונעימה לשתייה.



הבירות של אלון ממבשלת הגליל על רקע אלון עצמו, מאחורה מבחר בירות בוטיק ותעודת ציון לשבח

היה קשה להיפרד מאלון. איש חביב במקום יפה. אם אתם שם בשעות הערב בואו לבירה. המקום מספק לכל צמא בירות מרוב מבשלות הבוטיק בארץ, אוכל טוב ונופים מרהיבים. התנעתי את הרבע טון שנהם מצידו כמה נהימות שהבריחו כמה תרנגולות ועליתי שוב על כביש 85, הכביש שמחלק את הגליל לתחתון ולעליון. הרכיבה כיפית, הריחות חוזרים להכות בפרצוף ושוב אני מודה לעצמי על זה שבחרתי לחיות על אופנוע. הדרך הטובה ביותר לטייל, במיוחד על הכבישים המתפתלים של הצפון. אני עולה על כביש 90, מזרחה במחניים אל כביש 91. באמצע הנסיעה אני עוצר ומוודא לרגע עם ה-GPS שאכן אני עדיין בדרך הנכונה. בכל זאת, הפעם האחרונה שהייתי ברמת הגולן הייתה לצערי ממש מזמן. מסתבר שחוש כיוון עדיין יש לי איכשהו ואני ממשיך הלאה, עובר בדרך ליד בסיס שהתאמנתי בו לפני 12 שנה או יותר. כלום לא השתנה ונראה שהשומר בכניסה הוא אפילו אותו שומר. אני דוהר ישר ומגיע אל קיבוץ אל-רום. כן כן, אל אלו שמבצעיםתרגום לסרטים שאתם רואים בערוץ 2 מדי פעם.

12:50 ואני פוגש את יורם, יוזם ומנהל היקב. כן, קראתם נכון וכדאי שתתעמקו טוב באייטם הזה כי לא סתם החלטתי לבקר במקום שקורא לעצמו יקב במסגרת טיול מבשלות בירה. יורם מקדים ואומר שלמרות השם והקונוטציה ליין, כאן מייצרים סיידר אלכוהולי. יש בעולם מספר סגנונות של סיידרים. חלקם עם אופי של בירה, חלקם עם אופי של יין מבעבע קלות אבל הסגנון שלנו, כך יורם, הוא הרבה יותר קרוב לבירה. אנו מקבלים כמויות של תפוחי עץ, סוחטים אותם ומתסיסים עם שמרי יין, התוצר שאנו מקבלים הוא סיידר אלכוהולי שהיה נפוץ עד לא מזמן רק בארצות מערב אירופה.

סיידר הוא משקה אלכוהולי שמקורו מתסיסת תפוחים. הסיידרים הבריטיים נעים בין 4% ל-8% אלכוהול לעומת הסיידרים הצרפתיים החלשים יותר. סיידר הוא משקה שמאד מתאים לאופי הישראלי – ים תיכוני. סיידר הוא משקה מצוין אם מגישים אותו קר, יש לו גיזוז עדין והטעמים שלו מגוונים ונעים על כל הספקטרום מתוק-חמוץ. למרות שיש הרבה סוגי תפוחים בארץ, הם לא מספיק אידיאליים לעשיית סיידר מסורתי מכיוון שאין בהם מספיק חומצות טנין ואחרות. לכן ביקב אל-רום לא מפסיקים לנסות כל הזמן טכניקות חדשות שיוציאו את המיטב מתפוחי הארץ.

השיחה עם יורם על כוס סיידר ביד ומוזיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה בין נופי הגולן, זורמת וכיפית. כאשר החמאתי לו על בחירת המוזיקה הוא מוציא עטיפה של תקליטורי התכנית "ארבע אחרי הצהריים" של גל"צ ומספר שאחד מבני הקיבוץ הוא עורך מוזיקלי שם. השיחה זורמת מסיידרים למוזיקה ולהפך ומסתבר שיורם גם חבר בלהקה. פשוט איש אשכולות.

בעל היקב, קיבוץ אל רום גם שותף פעיל ביקבי רמת הגולן שמצידם מסייעים ליורם בציוד ובידע. הסיידרים עשויים מתפוחים ישראלים ואחרי סחיטה תוססים בעשר מעלות צלזיוס עם שמרי יין בתוך מיכלי תסיסה של 4000 ליטר. אחרי התסיסה מתקבל סיידר יבשבש-חמצמץ שמכיל 7.5% אלכוהול. לאחר מכן מדללים את הסיידר עם מיץ תפוחים שלא תסס עד להגעה לאחוז האלכוהול והמתיקות הרצויים, מגזזים ומקבלים סיידר חזק ויבש עם חמיצות גבוהה בחוזק של 6% אלכוהול. יקב אלרום מייצר גם סוג אחר של סיידר, חלש יותר וחצי מתוק שמכיל 4% אלכוהול מכיון שהוא מדולל עם יותר מיץ תפוחים אחרי התסיסה. הסיידרים טובים ובאיכות גבוהה גם בהשוואה לסיידרים המיובאים אבל באל רום עדיין לא הגיעו לרמה של סיידרי פרימיום בריטיים. לשם השוואה יורם פותח בקבוק סיידר ארץ-ישראלי מתחרה ובהשוואה ביניהם אני חייב להודות שהסיידר של אל-רום טוב במספר רמות.

15:00 והאוויר בחוץ קריר. הרכיבה לקצרין על כבישים שזכורים לי רק מהסדיר שונה הפעם. צבאית פחות וכיפית יותר. מטיילים הולכים להנאתם ברגל, נופים של שדות וכרמים נגלים לעיני עם כל פיתול ופיתול שאני מאתגר בו את הרבע טון אבל בניגוד לכל האופוריה הזו נכונה לי אכזבה גדולה ברגע שבו עצרתי ליד מבשלת רמת הגולן שבקצרין. המבשלה סגורה למרות שתיאמתי את הביקור מראש עם טלי. אני ניגש לחנות ושם אומרים לי לפנות לעומרי הברו מאסטר הבלתי ניתן להשגה. מישהו שם כנראה לא התעורר משנת הצהריים שלו או גרוע מכך, פשוט זלזל באדם שבאותה מידה יכול היה להגיע במיוחד מאילת לביקור במבשלה.

אני לעומת זאת נמצא באמצע מסע מבשלות ושום אדם שמזלזל בזמנם של אנשים אחרים לא יפריע לי להמשיך הלאה, מצד שני נוצר עכשיו חור של שעתיים בלו"ז. אני מנצל את העובדה שהמבשלה נמצאת בקומפלקס מרכז המבקרים של קצרין ועל מנת לקבל החלטה בישוב הדעת, ניגשתי לעמדת קפה בקניון המיניאטורי של מרכז המבקרים. הבחור שהמילה בריסטה רחוקה ממנו שנות אור הכין לי קפה זוועתי ובמקביל לא נשאר אדיש למראה הרבע טון והחל בסיפורי מורקי"ם וגבורות עד שהתעייפתי. הרמתי טלפון לאור, חבר קרוב שהתחיל כלקוח קבוע של הגלן בר בירושלים וחזר לא מזמן לקיבוץ גשור כדי להקים יחד עם אחיו את המבשלה העתידית של המשפחה, מבשלת פאס. מסתבר שהם ישמחו לארח אותי. איזה אושר!

ביציאה מהמבנה שניסה להיות קניון בעודי עומד ליד האופנוע עוצר אותי עוד קצרינאי ומספר על מעלליו הדו גלגליים. מתוך 32 חברים שאיתם רכב, הוא היחידי שנשאר בחיים. אני לא יודע למה כל תושב שם ניסה להניא אותי מלרכב על אהבת חיי ובכלל, קשה לי להאמין שבכל קצרין יש יותר מ- 30 אנשים. ההיתקלויות האלו הזכירו לי בדיחה ישנה: למה אסור בישראל לעשות סקס בפומבי? כי יותר מדי מניאקים יבואו לתת לך עצות איך לעשות את זה טוב יותר. אני מניע ונוסע לגשור.

קיבוץ גשור. האחים פַס בדיוק היום קיבלו את המפתחות למה שהיה פעם חדר האוכל של הקיבוץ ובקרוב יהפוך למבשלה עם בר. היום הוא גם קיבל את מיכל התסיסה הראשון אז התיישבנו על השרטוטים וניסינו להבין איזה חלק מתחבר לאן. בזמן שאנו מנסים להתרכז בתוכניות ובכמות הדפים הבלתי נגמרת אור פותח עוד בקבוק של הניסוי הראשון שלהם בבישול בירה ואנו לוגמים את הפורטר שלהם לרוויה. אכן, יש עתיד למבשלת פַס ואם ירצו אלי הבירה אז במסע המבשלות של השנה הבאה נגיע לשם כדי לראות איך חזון הפך למציאות.



חגי פאס שומר לי על כביש מילוט חופשי

תמונה אחרונה על האופנוע, המנוע מעיר את זקני הקיבוץ ואני דואג לברוח במהירות החוצה לפני שהם יתניעו את הקלנועיות ויפתחו אחרי במרדף. הירידה מרמת הגולן היא תמיד עצב מלווה בשמחה, עצוב לעזוב, אבל הפיתולים בירידה משמחים אותי ואת הרבע עד לאין שיעור. אני רואה שלט ובו מידע ממע"צ על פיתולים מסוכנים – Challenge Accepted!

אני וידידי הרבע טון עוברים דרך הכינרת ועולים על כביש 90 שמוביל אל עמק יזרעאל. החיסרון היחיד בנסיעה באזורים חקלאים היא רצח העם שאתה מבצע במיליוני חרקים חסרי ישע. לא שיש לי עם זה בעיה, אבל הם מלכלכים את הקסדה, את המעיל ואת האופנוע בגופות מרוטשות שלכל אחת צבע אחר. אני מתברבר חצי שעה עד שאני מוצא את הכביש המוביל אל מגדל העמק וממנו אני ממשיך במהירות אל קיבוץ גניגר שבעמק, שם יושבת איתן מבשלת סלרה.



אופיר מכין בשר (תמונת ארכיון)

שוב, סלרה הם חברים טובים ומצחיקים שאוהבים לשתות והבירה המעולה שלהם נמזגת בגלן כבר מעל שנה. לסלרה אני מגיע באופן קבוע ביום שישי פעם בחודש לטקס בו מעשנת הבשר דואגת לכך שמדי פעם יגיח מתוכה מגש של בשר טרי מעושן ונוטף מיצים. יחד עם בירה שנמזגת כמים כל אורח שם מרגיש כמו במשתה מלכים תנכ"י. אריק ואופיר פוגשים אותי בכניסה ואנו לוחצים ידיים, מתחבקים, מחליפים בדיחה ואיכשהו כמו גברים ישראלים מתחילים ללכת מכות סטייל "מי כאן הגבר?". אני מנצח. כיוון שזו המבשלה האחרונה היום, כמות הבירה שנמזגת פשוט עצומה. סלרה היא המבשלה היחידה שהדגש העיקרי שלה הוא שיווק של חביות ומתוך אדיקות שמזכירה מנהגי אדמורי"ם כמעט ולא תמצאו את הבירות שלהם בבקבוק. החיבור בין אריק לאופיר הוא מעניין, האחד הוא קיבוצניק שחזר בתשובה והשני יליד ארצות הקווקז שהגיע לראשונה לארץ כדי לשרת בצה"ל ומאז התאהב ונשאר. בנות קיבוץ גניגר לא נשארו אדישות והיום שתיים מהם נשואות לצמד.

המבשלה, שיש לה גם בר בצמוד, מבשלת בירות בסגנון בריטי ובארסנל שלה שתי בירות עיקריות:

ביטר אייל– 5.1% בירה מרה עם כשות טרייה ומאד מאד מורגשת, מרה וכייפית

השנייה היא בירת הדגל שלהם סטאוט מעושן – 5.3% לטעמי זה הסטאוט הכי טוב בארץ. מאז שהכרתי את הסטאוט של סלרה הפסקתי לשתות גינס שהפכה לעומתה לטפלה וחסרת טעם.

בנוסף יש להם פורטר ופילסנר ופייל אייל. בימים אלו הם עושים ניסויים על מתכונים של בירת חיטה שבבישול האחרון מתחילה להשתפר ולקבל צורה.



אריק מציג את הבירה (תמונת ארכיון)

כל כך כיף לי בסלרה אך השמש מתחילה לשקוע ואני צריך לחזור אל הכנרת כדי למצוא לי חוף לשינה. אני מתמגן בחזרה ומציע לאריק ולאופיר להצטרף אלי ללינה על הכנרת יחד עם בקבוק ארדבג שחיכה לחברה טובה אבל בנות גניגר היו באותם רגעים מפתות יותר ולכן נותרנו אני וההארדבג ללילה של תינוי אהבים בלי שום הפרעה. אני מוצא לנו חוף בצד הדרום מערבי של האגם, משלם את עשרת השקלים שהערס דרש ומחנה את הרבע טון. קבוצת ילדים בגילאי העשרה שעשו מנגל העירה בי חשש קל וכדי למנוע כאבי ראש, עברתי דרכם בפוזה מאיימת ששמורה למי שנראה כמו רוסי קרח ששוקל מעל 100 קילו. הבנתי שהבעיות שלי נפתרו כשאחד מהם ניגש אלי עם מנחה של בשר שירד עכשיו מהמנגל. דקה אח"כ אני שומע אותו אומר לחברים שלו: "מסכן, הוא שם לבד…". ילדים חמודים, גיחכתי לעצמי, נשקתי באהבה לפה הקטן של ההארדבג ונרדמתי.

בירת היום: כפי שציינתי לפני מספר פסקאות, סלרה סטאוט כי לדעתי זהו הסטאוט הכי טוב מבין סטאוטי הארץ כולל את המיובאים אליה. את הסטאוט הזה הכרתי אחרי סדנת טעימות של בירות בלגיות וקצת ג'ינג'ר* לקינוח. אז לקח לי חודשיים ליצור קשר עם סלרה ולהביא אותם לגלן. ואחרי חודשיים של המתנה עדיין יכולתי להרגיש בכל לגימה את אותו טעם אלוהי. מתקתק בהתחלה, עשיר לכל האורך ובסוף מריר-נעים כמו אספרסו טוב.

*לא באמת ג'ינג'ר

בירה ישראלית ואומנות אחזקת האופנוע – היום השני

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:23 על ידי Shauli Cohen




או: היום שבו חזרו לי פלאשבקים משנת 2006

לילה. הכל חשוך ורק רחש הגלים מפיג את הדממה. אני מתעורר בתוך האוהל לשמע רחשים חשודים ומציץ החוצה כדי לוודא שהרבע טון לא נגנב. נראה שהכל בסדר. אני יוצא ומתקרב באיטיות אל האופנוע ומגלה חיוך מזמין של מולטית שופעת חזה ישובה עליו עם בקבוק ענקי של בירה שחורה ותוססת. התעוררתי שוב, הייתי מת שזאת תהיה המציאות…

7:00 בבוקר. חוף הים של נתניה עדיין ריק מערסים. בריזת בוקר של ים ושמש שמציצה החוצה מבין העננים. מרחוק אני רואה את הארובות של תחנת הכוח בחדרה. קפה קטן, קופסת טונה ותפוח לקינוח. ככה אני מתחיל את היום השני של המסע. עכשיו נשאר להרים טלפון ולהעיר את שאולי משנת הבורגנים שלו ולחכות שיצחצח שיניים. ניצלתי את העובדה שהוא הגיע מהבית וביקשתי ממנו גם כמה מוצרי טיפוח ששכחתי לקחת: קרם ידיים לי וקרם שמן שרשרת לאופנוע. קפה שני נוסף עם שאולי (בחירה שלו) בסניף של ארקפה ליד איקאה תוך כדי שאנו בונים ציר ניווט יומי.



9:30 בבוקר. אחרי נסיעה קצרה ומפוקקת מעט אנו מגיעים למבנה קטן ברחוב התעשייה של אבן יהודה ופוגשים שם את רותם בר אילן שקצת מעקם פרצוף על החנייה שביצענו ממש ליד דלת המבשלה שלו. לא משנה, הסברנו לו בנימוס רב שלא קיבלו אותנו לקורס נימוסים והליכות בלונדון.

מבשלת הדובים מחולקת לשתי חטיבות: מבשלת העם ומבשלת הדובים.

"מבשלת העם" מספקת ציוד ומארחת כל מבשל בירה ביתי או מבשלה קטנה שרוצה לגדול ולהתחיל לבשל בצורה מקצועית כמויות של יותר מעשרים ליטר מדי חודש. בנוסף, במבשלת העם מייצרים מותגי בית בהזמנה אישית למסעדות ולברים.

"מבשלת הדובים" היא המחלקה המעניינת יותר. תחת המותג הזה משווקות הבירות הפרטיות של שלושת האחים בר אילן. רותם ודגן הם בעליה של המבשלה ואת הידע שלהם הם קיבלו בעיקר מניסיון. שניהם רודים באח השלישי הקטן יותר כי כמעט בכל מבשלה טוחנים צעירות. הסגנון של המבשלה הוא אמריקאי מודרני והבירות של מבשלת הדובים מאוד כשותיות ומזכירות לנו את הבירות של מבשלת Brew Dog האדירה. הדמיון ניכר גם בטעמים וגם בעיצוב של התוויות. גם על זה אחראי רותם.

המבשלה מספקת היום 3500 ליטר בירה איכותית בחודש. כל הליטרים האלה מחולקים בין 20 מתכוני בירות בהזמנה אישית עבור ברים ומסעדות. 5 מתכונים של הבירות הקבועות של מבשלת הדובים ועוד מספר בירות עונתיות. גם הן של הדובים.

כאילו שזה לא מספיק הם מארחים בנוסף גם את ה"חבית". פרוייקט "החבית" הוא פרוייקט ברוח חברתית, כלומר: מספר מבשלים טובים מכל הארץ מבשלים את אותה הבירה לפי מתכון מסוים בנפרד. איש איש במבשלתו. לאחר מכן כולם מערבבים את התבשיל ומיישנים אותו בחבית אחת. לאחר שנה מבקבקים כל אחד את חלקו הוא. התוצאות תמיד יוצאות מפתיעות.



טעמנו אצל הדובים שתי בירות עונתיות ושתיים סדרתיות.

הדוקטור – בירת APA עם 4.8% אלכוהול. בירה עונתית חדשה דנדשה. מבחינת שאולי, היה אפשר לסיים את היום כאן. בירה מעולה.

אראקיס – בירת IPA חזקה – 6.4% אלכוהול.

אינדירה – בירת IPA מעולה וחזקה עם 7% אלכוהול אך קצת יותר אגרסיבית מהאראקיס.

יונק הדבש – בירה מיוחדת בסגנון בלגי שמתובלת בדבש, עקיצה של ציפורן וב8% כוהל. רותם מבהיר לנו שהוא לא מת על אחוז האלכוהול הגבוה בבירה הזו אבל כידוע יש לשוק המשקאות בישראל דרישות משלו כי הערס המצוי דורש להשתכר ומהר.



למרות כל הכיף הזה אנו צריכים להיפרד כי הזמן קצר והבירה רבה. הנסיעה מאבן יהודה לאיזור התעשייה של עמק חפר היא ממש קצרה, רבע שעה שעוברת ממש לאט כשאנחנו כל הזמן מחפשים את המצלמות של כביש 4. האופנועים שלנו וגם הלב כבר לא רגילים לקצב איטי כזה. אחרי צומת הרוא"ה אנו פונים שמאלה וימינה ומייד מזהים מימין את הצב המכונף של מבשלת אלכסנדר.

11:15. יורדים מהאופנועים, פושטים שוב את המעילים ואומרים שלום לשחר, מנהל השיווק של מבשלת אלכסנדר. מבשלת אלכסנדר היא המבשלה הראשונה שבנויה כמו שצריך, מרחוק היא ממש נראית כמו יקב בוטיק. מרכז מבקרים מהודר, שלטי הכוונה והסברים, לוגו של צב מכונף על שם צבי המים ששוחים להם בנחל אלכסנדר הסמוך, מחירון בכניסה שכולל גם סיור וטעימות במבשלה ואפילו ברז בירה לצמאים שבינינו. לא התאפקנו וביקשנו לשתות אבל שחר הסביר לנו בחיוך שרק מי שמקשיב יפה במשך כל הסיור במבשלה זוכה לכוס בסוף. לא הייתה לנו ברירה אז הקשבנו.



מבשלת אלכסנדר הוקמה על ידי אורי שגיא, בוגר חיל האוויר, שעסק במהלך 15 שנה בבישול בירה ביתית. שגיא התמקצע בתחום בישול הבירה אחרי לימודים ארוכים בארצות הברית ולאחר מכן אסף קבוצת משקיעים שתרמו ממון, ידע והרבה רצון טוב. בשנת 2009 נחנכה המבשלה וכיום יכולת הייצור שלה עומדת על 8000 ליטר בחודש.

הבירות שמיוצרות במבשלת אלכסנדר הן אייל מכיוון שלבעלי המבשלה יש פחות רצון לייצר בירות מעניינות או מיוחדות, אלא בירות איכותיות, טובות ונגישות לפלח כמה שיותר רחב של האוכלוסייה. מטרה שלטעמנו הם עומדים בה בכבוד רב. חלק מההקפדה על איכות הבירות היא גם ההקפדה על השינוע וההגעה שלהם בשלום ללקוח הסופי ולכן אחרי שהבירה בושלה, היא לא מפוסטרת אלא נשמרת בקירור. שחר מבטיח שעל מנת לעזור גם ללקוחות שלא יכולים להחזיק מלאי גדול בקירור מבשלת אלכסנדר מוכנה לתת אספקה גם מספר פעמים בשבוע.

מבשלת אלכסנדר מציעה בדרך כלל 4 סוגים של בירות:

בולנדֵה – אייל בהירה בסגנון בלגי עם התאמות לאופי ולאקלים הישראלי. 5.3% אלכוהול בלבד ואכן זו בירה קלה ונעימה לשתייה.

אמברֵה – כהה יותר, מקבלת השראה בעיקר מהבירות הצרפתיות. 5.7% אלכוהול וקצת יותר עשירה מהבולנדה.

למבשלה יש גם סטאוט אבל בגלל מכירת חיסול החמץ המיותרת של לפני פסח לא נשאר לנו כלום לטעום.

הבירה האחרונה ששתינו הייתה גרין, זו IPA בחוזק של 6% ובעלת כשותיות מורגשת, אחלה בירה וממבחר בירות המבשלה הייתה החביבה עלי. שאולי, חובב גולדסטאר שכמוהו טען שהבירות מתוקות קצת לטעמו. מי אני שאתווכח. במקור הבירה הזו הייתה מיועדת להיות עונתית, אבל בגלל ביקורות חיוביות מאד מייצרים אותה היום כבר באופן קבוע.



12:20. יצאנו מהמבשלה אל טקס לבישת המעילים, חבישת הקסדות, וכפיפת הכפפות כיאה לאופנוענים שרוצים לשרוד על הכביש. לא ברור עד היום איך אבל החלקנו מצחוק ליד מדרגות המבשלה ותודה לשחר על התיעוד. שנינו עולים כל אחד על הרבע טון שלו ופותחים בנסיעה כיפית וארוכה יותר לכיוון מבשלת פאבו שבזכרון יעקב. ליד מחלף קיסריה כבר מתחילים להרגיש יותר את הטבע. משמאל דיונות חול ומימין האדום של גגות בנימינה מבצבץ לו פה ושם בין כל הירוק האביבי הזה. מתקדמים עוד כמה קילומטרים, פונים ימינה בצומת פרדיס ומתפתלים בכביש תלול מעל גשרון שנראה כמו אמת מים. לרכב יחד זה פשוט כיף אבל הפעם ניצלתי את היתרונות היחסיים של הרבע טון שלי בשביל לברוח לשאולי.

הקילומטר האחרון של העלייה למבשלה עובר ליד יקב "כרמל מזרחי". הקילומטר הזה מרגיש לשנינו כמו סוג של סגירת מעגל. הרי היינו ממש כאן במסע דומה בשנת 2006, מי ידע שלא נמות מהרעלת כבד עד היום? מבשלת "פאבו", טווס בלטינית, יושבת בסוף דרך ללא מוצא עם תצפית מרהיבה על העמקים של גבולו הצפוני של אזור השרון. אנחנו מכבים מנועים, חותכים צינור שמנמן של נקניק סלאמי, מכרסמים בשקט ומתמכרים לנוף.



12:45. פאבו. מבשלת הבירה הראשונה במסע שלא נמצאת בתוך איזור תעשייה. יופי של מקום בשביל מבשלה. בונו, הברו מאסטר יוצא מהמבשלה ומחכה שנסיים את ארוחת הצהריים החלבונית שלנו. אגב, החזון המקורי של בעלי המבשלה היה להקים ברו האוס בקיסריה אך זה נשאר בגדר חזון בלבד עקב ביורוקרטיה קשה שמוכרת כמעט לכל ישראלי. בונו, יליד הארץ, מספר לנו שהוא חזר אל ארץ האבות בספטמבר 2011 עם השכלה מדייוויס בקליפורניה (כמו ג'רמי ממבשלת ג'מס). אנו נכנסים איתו אל המבשלה ומגלים דוד בישול יפהפה מצופה נחושת. גם כאן בונו והצוות מטפלים במים וממיסים בתוכם מינרלים שונים כתלות בסוג הבירה המיוצרת. המבשלה נמצאת רק בתחילת דרכה ובינתיים לא מממשת את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. בחודש מבשלים פה כ-12000 ליטר בירה.

עלינו אל הקומה השנייה. אנו מגלים שם מרפסת מלאה בשולחנות ערוכים, בר מזמין, מטבח עם בשרים קרים וגם גינה גדולה שמארחת על הבמה שלה להקות והופעות שונות בלילות הקיץ החמים.

למבשלת פאבו יש 6 בירות:

פייל אייל ישראלי שהייתה החביבה עלי ומכילה 5.3% אלכוהול. שאולי לעומת זאת אהב במיוחד את ה-

סטאוט, ואת הטריפל החזקה שהגיעה עם 9 אחוזי אלכוהול.

פילסולאגר אדמדם, ובירת חיטה בסגנון בווארי קלאסי שמכילות סביב 5% אלכוהול. כל הבירות שטעמנו בפאבו היו טריות וטובות אבל השוס האמיתי מבחינתנו היה הנוף ששדרג כל לגימה.



15:00 ואנו מריחים כבר את כבישי הצפון האהובים. נפרדים לשלום מפאבו ומבונו ועושים סיבוב דאווין במדרחוב של זכרון יעקב. אני מצטייד שם במשקפי שמש חדשות במקום אלו שנשברו ואנו עולים על כביש 70. זהו ללא ספק אחד הכבישים היפים והאהובים במדינה, לפחות עלינו. למרות שבאותו יום נשבו רוחות חזקות שהיו יכולות להעיף קטנוע קטן אנחנו נהנינו מכל רגע על הכביש. אם חשבתם שרק החלק הזה של הנסיעה הוא טוב, תעשו טובה לעצמכם ותפנו ימינה כמונו אל קיבוץ יחיעם. אם יש גן עדן, הגישה אליו היא כמו שהיה הכביש גישה ליחיעם באותם רגעים. עלייה מתונה בניגוד לנסיעה הקצבית עד אז בתוך שדרת עצים ירוקים עם ריחות של פריחה באוויר. צמחייה עשירה ושמש מלטפת כביש אפור ארוך כשבסופו עומד איתן ממש כמו בימי-הביניים מבצר יחיעם.



16:30. פוגשים את אסף, בעליה של מבשלת בירה מלכה שנשאר שם במיוחד בשבילנו למרות שהמקום היה כבר אמור להסגר לכבוד חג הפסח. עד שנת 2006 אסף היה חלק פעיל מחיי הלילה של תל אביב ובעלים גאה של מספר ברים. כמו כולם, נשבר לו בסופו של דבר והוא ברח צפונה אל הישוב כליל ובשנת 2008 התחיל לבשל בירה. בתור מי שמכיר את חיי הלילה אסף ידע שאת הבירה כדאי לבשל ללקוחות ולא לעצמו ולכן ניסה לשמור על בירה טעימה כמעט לכל חך. לבירה הוא קרא מלכה משתי סיבות: האחת, מלכה הוא שם ישראלי שורשי שפוגע. אחרי שהוצאת את הביטוי "בירה מלכה" מהפה, לא ברור לך איך לא השתמשת בו קודם. שנית, אסף ידע שהוא מחלוצי הבירה בארץ ולא רצה שמישהו אחר יטען שהוא מבשל את מלכת הבירות.

לאחרונה המבשלה עברה שדרוג מערכות והתחילה בשיתוף פעולה עם חברת "הכרם" שמפיצה את הבירות לכל סופרמרקט שקרוב למקום מגוריכם.

למבשלת בירה מלכה יש שתי בירות שמיוצרות באופן קבוע:

בהירה – קלילה ומעודנת עם 6.5% אלכוהול שמתובלת בקליפות תפוז.

אדמונית – פייל אייל עם 5.5% אלכוהול, מבושלת בסגנון בריטי שעשתה על שאולי הרבה רושם. בנוסף, גם טעמנו בירה חדשה של המבשלה, בירת חיטה 5% שהייתה מצוינת ואם יתמזל מזלכם אולי יום אחד גם אתם תטעמו ממנה.

אפופים מעט יצאנו מהמבשלה וחיפשנו משהו לנשנש. נזכרנו שחנות המפעל של נקניקי יחיעם אמורה להיות בסביבה ומה יותר טוב מעוד צינור של סלאמי בקיבה? אבל האכזבה הייתה רבה כשגילינו אותה סגורה.

רעבים מעט לחצנו על הסטרטר והפלגנו דרומית מערבית אל מבשלת ליבירה שבחיפה. הנסיעה לחיפה היתה מעולה עד שענן של אדים רעילים חסם לנו את הדרך, גם הרמזורים והפקקים של הקריות הצטרפו למסיבה וכך דומעים ולא מבינים איך בני אדם מסוגלים לחיות בתוך ענן סרטן כזה עצרנו למרגלות הכרמל ונכנסנו לבר של לאוניד ממבשלת ליבירה.

19:00 ולאוניד ניגש לברך אותנו לשלום. לאוניד טיפוס מעניין, מבשל בירה ומתפקד כבעלים של בר אבל במקביל עובד בתור מהנדס בחברת חשמל. לאוניד מבשל בירה משנת 2007 ומפיק במבשלה שלא הספקנו לבקר בה כ-1500 ליטר מדי חודש. לאוניד קצת מתעצבן כשאנו מתעניינים בתהליך הכנת המים לבישול הבירה וקובע שזה תהליך הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו. מצד שני, מה בדיוק הוא עושה למים הוא לא מפרט. את השיחה שלנו קוטע לקוח קבוע של המקום שמתלונן על זה שבתור מהנדס בחברת חשמל לאוניד לא משלם על החשמל בבית. משום מה נראה לנו שגם הלקוח הזה לא ממש משלם על החשמל שלו.

בבר ליבירה מוזגים חמש בירות של המבשלה ועוד בירה אורחת אחת. גם היא ישראלית.

טעמנו את בירת החיטה עם 5.7% אלכוהול אך זו הייתה מתוקה לטעמנו יחסית לבירת חיטה רגילה.

דאבל פילס– יוצאת מהחבית עם 6% אלכוהול. הבסיס של הדאבל פילס הוא פילסנר אבל כאן יש ריכוז לתת גבוה יותר שעושה את הבירה מתוקה יחסית.

דארק לאגר– לאגר גרמני כהה (שווארץ) שנע סביב ה 6% אלכוהול. בירה מעניינת, נגישה וטעימה. שנינו אהבנו אותה.

ביטר –5.5% אלכוהול.

פורטר– כהה, מרירה ועם טיפת חמיצות. 5.5% כהל.

בבר ליבירה, כיאה לבר, יש גם תפריט אוכל. לאוניד כמו קורא מחשבות, הזמין לנו כנפיים מעולות וצ'יפס. אחרי שאכלנו שאולי התחיל להתארגן לקראת חזרה דרומה. הלילה הוא יישן כמו בורגני אמיתי על מיטה נוחה ומצעים בריח ורדים ואישה מדהימה לצידו. אני לעומתו כנראה אשאר כאן ואזמין בירה וקרפצ'יו. בכל זאת, אם הלילה אני אשן באוהל ושק שינה לפחות אפנק לפני כן את הקיבה.



אני נפרד משאולי לשלום, מרים טלפון לחבר חיפאי ואנו קובעים להיפגש לבירה בחוף. בתור איש לילה השעה 23:00 היא שעה מוקדמת, החבר לעומת זאת גמור מעייפות מספר שבקרוב הולך להיות אבא. אחלה חומר למחשבה לפני השינה. עם הרבה מחשבות בראש, עם הרבה בירה טובה בקיבה אני הולך לישון על חוף הים בחיפה, מכין את הראש ליום שלישי של מסע בירות במבשלות הצפוניות יותר של ארץ ישראל. גליל עליון, רמת הגולן ועמק יזרעאל.

בירת היום – ישמע לכם מפתיע ומתחנף אבל כאן אני ושאולי היינו תמימי דעים. כל בירה של מבשלת הדובים זוכה בתואר בירת היום. כי אחרי כל בירה שם נשארנו בלי מילים. אלו לא היו בירות מתחנפות אלא בירות מעניינות, בירות לחובבי משקאות איכותיים או מזוכיסטים.

מסע אופנועים ומבשלות בירה בישראל – היום הראשון

נשלח 13 בדצמ׳ 2016, 11:22 על ידי Shauli Cohen   [ עודכן 13 בדצמ׳ 2016, 11:22 ]




או, איך למדתי בדרך הקשה ששעתיים שינה עדיפות יותר מלילה בלי שינה.

כמו כל מסע טוב גם זה התחיל בהרבה בלתמי"ם שגרמו לי להיות ער כמעט בכל הלילה שלפני היציאה למסע. אם זו תקלה מוזרה באופנוע שגרמה למוסכניק האתאיסט שלי להתפלל לעזרת האל, אם אלו משקפי השמש שהחליטו באותו ערב ליפול על הרצפה ולהתנפץ לרסיסים ואפילו תנועה ערה של אנשים בגלן בר בחמש לפנות בוקר. דבר נדיר לכל הדעות במוצאי השבת של עיר הקודש ירושלים.

1/4/12 יום א'. 7:00 בבוקר.

אחרי שעתיים שינה וגם זה אחרי שאחרון הלקוחות שמיאן לעזוב את הבר חווה מהו "שימוש בלתי סביר בכוח", גררתי את עצמי מחוץ למיטה, ארזתי תיק, מילאתי את הארגז של האופנוע במוצרי מזון כמו קבנוס, שימורי זיתים וטונה, קשרתי את שק השינה ואת האוהל למושב האחורי והתנעתי.

האופנוע נוהם נהמות של בוקר ויאללה, המסע מתחיל רשמית כשאני והוא יורדים דרומה אל מושב דקל. מכירים את צאלים? אז זה רחוק יותר. ידוע שבוקר יום ראשון הוא לא בוקר אידיאלי על הכביש, כולם נוסעים לעבודה ובאופן כללי לא נעים לזגזג בין רכבים, בטח שלא כשאתה על שעתיים שינה אבל ברגע שהגעתי לכביש 6 דרום הריק והחינמי המסע החל להראות טוב יותר…

בתחילת הישורת שבימים כתיקונם מובילה לבסיס צאלים אני יוצר קשר עם איציק לוי הבעלים של מבשלת הבירה ISIS(בעברית: איזיס). המבשלה נמצאת במושב דקל שבחבל שלום על גבול עזה ולמרות שהקונוטציה של נגב היא בדרך כלל מדי חאקי, אבק צהוב ונגמשים אפורים הפעם הנגב צבוע בירוק, נמצא בשיא הפריחה והריח המשכר של האביב חודר את הקסדה מכל הכיוונים. בתור מישהו שמכיר את הנגב בקיץ ובחום, לראות אותו צבוע בירוק זו חווייה מרגשת.

איציק פוגש אותי בתשע ורבע ליד ביתו. בחצר האחורית נמצא מבנה קטן דמוי קרוואן ובו מבשלת הבירה. איציק מייצר בירה כבר 4 שנים ואת הרעיון קיבל בטיול בארה"ב, שם ביקר בלא מעט מבשלות בירה אמריקאיות. כאשר חזר לארץ, למד אצל שחר הרץ את הבסיס לייצור הבירה וזה בעיקר מה שהוא עושה היום. בזמן הפנוי הוא גם מגנן להנאתו גינות נוי ומנגן להנאתו על בס, שאלתי אותו אם הוא גם מגגן להנאתו אבל הוא אמר לי שזה רק משחק מילים ושאתרכז בעיקר.

מבשלת הבירה ISIS קרויה על שם אלת הפריון והטבע המצרית. יכולת הייצור של המבשלה עומדת על 3000 ליטר בחודש כשהבישול מתבצע עם מערכת קטנה של 200 ליטר והתסיסה במיכלים של 600. כל חמשת סוגי הבירות שהמבשלה מייצרת באופן קבוע לא מסוננות ולא מפוסטרות.

אמבר – בהירה יחסית לבירה לא מסוננת, 5.3% אלכוהול ומאד כשותית.

פילזנר אייל – בירת אייל, 5.8% אלכוהול, שתוססת עם כשות צ'כית מזן Saaz של פילזנר.

IPA- כחובב מושבע אני חייב לומר שאהבתי לחלוטין את ה-IPAשל ISIS. אמנם היא קצת חזקה מהרגיל אבל טעימה. 6.2% אלכוהול.

היו עוד מספר בירות שאיציק מזג לי, אבל שוב, הנסיעה היתה באמת ארוכה וללא שינה טובה לפני כן… היה קשה לי לעקוב אחרי כולן. גם היה קשה להיפרד מאיציק היקר ומהבירה הטובה שלו, אבל נותרו עוד לא מעט אנשים לפגוש היום והרבה בירות לטעום.

כבר בוהוריים. הנסיעה צפונה קשה וחמה, אירוע הלילה הקודם מתחילים להשפיע, העייפות מכה ומחייבת אותי לעצור בצד הדרך להתרעננות. אני מוריד שכבות של ביגוד חם ושותה פחית של משקה אנרגיה שמאפשרת לי להמשיך בערנות יחסית אל מבשלת הנגב שבקריית גת.

11:00 בבוקר. אני חותך ימינה אל המבשלה, יורד מהאופנוע ומוריד את מעיל הרכיבה. בשביל הגילוי הנאות אומר שאת המבשלה ואת הנפשות הפועלות בה אני מכיר טוב מאוד. יותר מזה, באחד מברזי הבירה בגלן בר נמזגת בירת חבית טריה של המבשלה הזו כבר יותר מחצי שנה. בערך לפני שנה עברה המבשלה לידיים של היבואן נורמן פרימיום כאשר את הבישול עושה גלעד דרור. מאז שהנורמנים נכנסו, הם הכפילו את כושר הייצור של המבשלה לכ-5000 ליטר בחודש, התחילו לשווק גם חביות ונתנו טאץ' משלהם בחלק מהמתכונים. בירות הבקבוק עוברות ייצוב בחום שהורג את השמרים וגורם לבירה לשמור על טעם אחיד ולא להשתנות עם הזמן. כל תהליך התסיסה מתבצע במיכל אחד אטום וללא תסיסה נוספת בבקבוק. המים של המבשלה עוברים טיפול קל הכולל סינון בפחם, השבחה והוספת קלציום לפי הצורך.

את בירות המבשלה קשה שלא להכיר:

אמבר אייל– אחלה בירת מיינסטרים ותחליף נהדר לכל חובבי הגולדסטאר למיניהם. בירה לא מורכבת מידי, מדוייקת, טובה וטעימה.

פורטר אלון– שמיושנת עם שבבי עץ אלון, שמה יצא למרחוק בזכות טעמה הנפלא.

ובירת הפסיפלורה – מתבשלת יחד עם רכז טבעי ואמיתי של פרי התאווה שמגדל אחד השכנים.

13:00 את אזור התעשייה של קריית גת אני עוזב ברעמי מנוע ושם פעמיי אל איזור דומה של העיר הקרובה, אשדוד. שם שוכנת מבשלת הבירה אחוזת בית הבלתי רגילה. היא לא ממש יושבת על השטאנץ של מבשלת בירה רגילה ממספר סיבות: ראשית, הבעלים של המבשלה, חנן אברמוביץ', לא מגיע מעולם הבירה אלא דווקא מעולם הבשר (הוא מחזיק גם ברשת המעדניות הידועה "קרל ברג") ושנית, המבשלה ממוקמת בתוך האנגר תעשייתי ענק שמיוצרים בו בין היתר המון מוצרים שהם לאו דווקא נוזל אלכוהולי מריר-מתקתק בצבע חום-צהבהב. רועי, המאסטר בראואר שאמון על כל מה שנוגע לבישול הבירה במקום סיפר לי שאת הניסיון שלו רכש בעשר שנות עבודה ב-Brew House המיתולוגי בתל אביב. רועי מצהיר על עצמו כאיש לאגרים, תופעה די נדירה בין בשלני הבירה בארץ. חשוב לדעת שבישראל קשה לייצר לאגרים מכיוון שהמים שלנו רחוקים מלהיות אידיאלים לסוג בירה זה. כדי לייצר לאגר טוב בארץ המים צריכים לעבור תהליכים של סינון, ריכוך ושינוי של הרכבם המינראלי. מכיוון שמאחורי המבשלה עומד גוף כלכלי יציב יש לה פריוולגיה שאין לשאר מבשלות הבוטיק בארץ: לעשות ניסויים, לטעות, לשפוך בירה שיצאה לא ממש טובה, להסיק מסקנות וליישם בניסוי הבא עד לקבלת בירה מושלמת.

במבשלה טעמתי מספר בירות:

רוטשילד– לאגר בהירה מסוג פילזנר, אחוז הכוהל שבה נע סביב הספרה חמש. לעניות דעתי היא לא בדיוק פילזנר אבל דקדוקי הלשון לא ממש חשובים כאן. היא עדיין טעימה מאוד.

שיינקין– בירת חיטה חביבה עם 4.8% אלכוהול.

אלנבי– בירת לאגר בווארית אדמדמה ששוטפת את הפה עם 5.2% אלכוהול.

בתזמון מושלם ומזל שכנראה אלי הבירה הרעיפו עלי באופן מיוחד, בדיוק באותו יום המבשלה בקבקה בירה חדשה בסגנון דאבל בוק. רועי פתח את אחד משלושת הבקבוקים היחידים שהיו בקירור כדי שאוכל לטעום ולהכיר. הבירה כהה, ובהשוואה לדאבל בוקים המוכרים היא מגיעה עם מתיקות קלה בלבד וטעם כשות ברור. לבירה המעולה הזו שזה עתה נולדה עדיין אין שם ולכן רעיונות יתקבלו בברכה בעמוד הפייסבוק שלנו, הזוכה יקבל בקבוק שלם שלה.

15:30. נפרדתי לשלום מרועי, התנעתי שוב ורכבתי אל פתח תקווה, אם המושבות. הרכיבה בחום של מרכז הארץ אחר הצהריים היתה קשה ולא כיפית בעליל. פיספסתי את מחלף גהה כי שוב הייתי מרוכז בלהישאר ער ובניסיון להצליח להתפתל בפקקי אחר הצהריים של כביש 4 עם הרבע טון שגירגר לי בין הרגליים. אחרי התברברות ארוכה וטיול מיותר לגמרי ברחובות פתח תקווה הגעתי סוף סוף אל מבשלת ג'מס שיושבת גם היא, איך לא, באזור תעשייה עמוס מוסכים ופנצ'ריות.

17:30 זהו סוף סוף הביקור הראשון שלי בג'מס אחרי המון זמן שאני מנסה להגיע לשם. לפני פסח רוב מבשלות הבירה נמצאות בלחץ מטורף: של בקבוק התוצרת האחרונה, של נקיונות וחיטוי ושל ניסיונות להחבאת החמץ ממשגיחי הכשרות. כשהגעתי, גם ג'רמי כמו כולם היה עסוק מאוד. לשמחתי הוא בכל זאת פינה מעט זמן ועשה לי סיור ממוקד ותכליתי במבשלה תוך כדי שהוא יורה הסברים במהירות שלהיאבוסה.

בישול בירה בארץ ישראל היה חלום של ג'רמי, סוג של ציונות אלכוהולית כזאת. בינינו, גם הסוג הכי טוב. ג'רמי גדל וחי שנים בארה"ב למעט שלוש שנים שהעביר במסייעת באחד מגדודי הנח"ל. לימוד בישול בירה התחיל אצלו כתחביב תוך כדי עיסוקים חופפים כגון מסעדנות ומלונאות, אך בהמשך הפך גם למקצוע כשג'רמי רכש גם השכלה פורמלית בדייוויס שבקליפורניה. לפני כשלוש שנים הוא פתח את מבשלת ג'מס בהשקעה אדירה של 1.5 מיליון דולר והיום המבשלה מייצרת כ- 12,000 ליטר של שש בירות קבועות מדי חודש. המים מפוסטרים ולאחר מכן מוסיפים להם את המינרלים המתאימים לכל סוג של בירה. 7000 (!) ליטר בירה נמכרים במסעדה שלו מדי חודש.

8.8– בירה חזקה, בסגנון בלגי עם 8.8% כוהל. זוהי אחת הבירות הפופולריות של ג'מס למרות שג'רמי לא הכי אוהב אותה. תופעה שאני נתקל בה בלא מעט מבשלות בירה. יצרני הבירה מכינים בירה עם אחוז אלכוהול גבוה ומתיקות גבוהה רק בגלל דרישת השוק. בארץ שלנו אוהבים יותר להשתכר מבירה מאשר ליהנות ממנה וחבל.

במלאי יש לג'מס גם בירות חיטה, סטאוט, פילס, אמבר אייל, דארק לאגר מצויינות בעתיד ג'רמי מתכנן לבשל גם בירת מאלט ללא אלכוהול כתחליף בריא למשקאות קלים. אני בעד.



עמוס בציונות ובבירה ישראלית מצויינת עליתי על האופנוע ורכבתי אל מבשלת הבירה האחרונה להיום. הגמל המרקד – תל אביב. ההגעה למדינת תל אביב היתה ממש כמו כניסה לארץ זרה. סבך רחובות שקרניים וחד סיטריים בלבל אותי ואת הרבע טון וכדי להמחיש את העובדה שתל אביב היא מדינה אחרת עם אקלים שונה החל לרדת עלינו גשם עשוי בוץ. אבל גם בארצות ניכר יש פינות חמד שכיף לבקר בהם ו"הגמל המרקד" של דייויד ברחוב התעשייה הוא אחד מהם.

דייויד, איש צבעוני ומעניין שבקלות כל הכתבה הזו יכלה להכתב עליו קיבל אותי בחום. הגמל המרקד היתה מבשלת



הבוטיק הראשונה שקיבלה אישור לייצר בירה לא רק לצריכה פנימית אלא גם החוצה, הברו האוס אומנם היה קיים קודם לכן אבל בישל את צרכי הבירה שלו בלבד. מאז 2006 ועד היום הבירה של הגמל נמזגת בעוד 13 מקומות בארץ. במהלך הביקור הצטרפה אלינו פופו מנורמן פרימיום והערב הזה הפך פשוט לכיף אדיר. כמעט הספקתי לשכוח שלא ישנתי בלילה הקודם.

טעמנו הרבה בירות. ארבע מתוכן זכרתי.

EVE– בירת אייל בלונדינית עם 4.9% אלכוהול.

אמריקן– פייל אייל העשירה.

Midnight Stout– מאד מוצלחת כבירת סטאוט.

IPA– מוצלחת שאהבתי מאד. היא באמת היתה כל כך מוצלחת שלא עמדתי בפיתוי והזמנתי לעצמי אותה בנוסף לטעימות עם כריך רוסטביף שהיה במילה אחת – מצויין.

אחרי ששבעתי ורוויתי נזכרתי שהמסע הזה רק התחיל, מחר מצפה לי עוד יום ארוך, עמוס לעייפה בביקורים בעוד חמש מבשלות בירה, רק שהפעם לא אהיה לבד עם הרבע טון, מצטרפים אלינו למסע זוג נוסף, שאולי וה-XF שלו. הרמתי אל שאולי טלפון, וידאתי שהוא מחליף מחר את הכיסא המשרדי הנוח של חברת התרגום בזה של האופנוע וארגנתי לעצמי השכמה לשבע בבוקר. את הלילה שהיה רווי באורות כוכבים וברחש גלים העברתי בתוך אוהל על חוף הים בין הרצליה לנתניה כשהרבע טון עומד זקוף ומוכן לקראת מחר, לקראת הנסיעה אל מבשלת הדובים שבאבן יהודה.

בירת היום – IPA של הגמל המרקד משתי סיבות: ראשית אני חובבIPA מושבע והבירה הזו עשתה לחיך שלי את כל מה שהשאר רק ניסו. שנית, יכול להיות שזו האווירה של סוף היום הראשון, יכול להיות שזו פופו שגרמה לזה אבל בשורה תחתונה – הבירה הזו הכי זכורה לי לטובה מכל היום הראשון של מסע האופנועים ומבשלות הבירה הזה.

1-9 of 9